תנד

ענינים. ב כתר שרש העולם: ג ע"ס עצמות העולם: ד היכלות עולמו של העולם: ה אצי' תוארו נקרא בשמי: ו ה"א רומז בי"ע: ז קו הג' שבה"א עושה מד' ה"א:

ג) אמנם בעומק הענין דג' לבושי הנפש מחדו"מ, עם היות דלבוש המעשה הוא לבוש הנפרד, ובמהותו העצמי אינו מערכם ומהותם של ב' לבושי הנפש מח' ודיבור, והיינו דלא מיבעי שאינו מסוג הלבוש דמח', דכל עצם מהותו שהוא לבוש המיוחד עם הנפש, ואינו ענין לעצמו כלל, דזהו כל עצמו ומהותו של המח' מה שדבוק ומאוחד עם הנפש, ולכן הוא משוטט תמיד, דזהו אחד מהיתרונות שישנו במחשבה על הדיבור, דלבוש הדיבור הרי יש בו שינויי עתים וחילופי זמנים, וכמ"ש²⁹ עת לדבר ועת לחשות מלדבר, משא"כ לבוש המח' הרי אין בו שינויים וחילופים בענין זה שהוא משוטט תמיד, דלבוש הדיבור הנה כאשר גמר דיבורו ה"ה כאלו אינו, משא"כ בלבוש המח' הנה כאשר נגמר מחשבת ענין א' ה"ה חושב עוד דבר, וטעם הדבר הוא לפי שאינו ענין לעצמו כלל, והוא דבוק בהנפש, ולהיות הנפש תמידי לזאת הנה גם המח' משוטט תמיד, ומובן דלבוש המעשה הנה אינו מסוגו כלל, אלא אפילו לבוש הדיבור שאינו דומה למח' כלל שהרי כל עיקר ענינו הוא בשביל הזולת, מ"מ הרי לבוש המעשה אינו מסוג זה כלל, ואחר כל זה הנה העיקר הוא המעשה עד שבהכרח לומר דכל עיקר היותם של המח' ודיבור, אינו אלא להיות ממוצעים שבהם ועל ידם יהי' ירידת והמשכת האור והגילוי מדרגא לדרגא, למען שיבוא ויגיע ללבוש המעשה אותו האור והגילוי המיוחד לו, וא"כ הרי כל ענין קיומם של לבושי המח' והדיבור, אינו אלא בשביל המעשה, והיינו דבכדי שיהי' המעשה בפועל הנה לזה הוא קדימת המח' והדיבור, ואינם אלא ממוצעים אל העיקר שהוא המעשה, דבתומ"צ ובעבודה הרי אנו רואים במוחש שהוא כן, דהפלוגתא (קדושין ד"מ ע"ב) אם תלמוד גדול או מעשה גדול, הרי הסוף דבר נענו כולם ואמרו לימוד גדול, שהלימוד מביא לידי מעשה, ופרש"י (ב"ק די"ז ע"א) אלמא מעשה עדיף, דמובן מזה שעיקר ענין הלימוד הוא בשביל לידע את המעשה אשר יעשון בקיום המצות כפי שהוא עפ"י דיני התורה, ובמצות הרי העיקר הוא העשי' בפועל, וגם במצות התלוין במח' ולב, וכמו המצוה דליחדו ואהבתו ויראתו ית', שאין בהם עבודה ופועל גשמי כתפילין והדומה, אבל באמת הרי גם במצות אלו יש בהם מעשה ופועל, אלא שהעשי' ופעולה הוא בענינם, וכשם שבמצות תפילין הרי גוף המצוה היא שד' פרשיות אלו, יהיו כתובים ע"ג קלף, ומונחים בבתי עור, ומקום הנחתן הוא בראש ובזרוע, ושם גופא במקום קבוע ומוגבל, הנה כן הוא במצות אהבת ד' ויראתו ית', דגוף המצוה היא האהבה והשמחה בד', וצריכה להיות נרגשת בבשר הלב הגשמי³⁰, כדוגמת הרגשת התפילין בראש ובזרוע, להיות כי כל המצות הנה העיקר הוא המעשה בפועל ובהרגש מוחשי דעשי' דוקא, וכן הוא בעבודה שבלב שהעיקר הוא שינוי המדות טבעים בפועל, והוא לעקור גם שמץ מני' דאבק מדה רעה, להיות דהעיקר הוא המעשה וכמאמר³¹ ואין חכם כבעל נסיון, דמי שמביא דבר חכמתו בעבודתו בפועל טוב בקנין המדות טובות, הנה בזה הוא מאמת את אמיתת ענין