צח

לעצמו עכ"פ, וכנ"ל דמח' ודיבור הם חלוקים בעצם מדריגתן⁴⁸⁰, דגדר המח' הוא רק לעצמו והדיבור הגדרתו הוא שהוא בשביל הזולת, ומ"מ הרי האותיות דמח' הנה גם במח' שבמח' שהוא מחשבת השכל, ולמעלה יותר באותיות דחכ' וכן האותיות דחושים הרי העדר הרגשתן אינו העדר מציאותן, והיינו דזה שאינם נרגשים הרי אין זה שהם בבחי' העדר המציאות, אלא דסיבת העדר הרגשתן הוא מפני ריבוי הבהקת האור והגילוי. ויובן במכש"כ מאותיות המח' שבמח' דאינו אלא מחשבת השכל לבד הרי האותיות בלתי נרגשים כלל, ומכש"כ באותיות דחכ' ולמעלה יותר שאינם נרגשים מפני גודל עוצם גילוי האור, אבל עם זה הרי העדר הרגשתן אינו כלל העדר מציאותן, משא"כ באותיות השם דאין זה העדר הרגשתן כ"א העדר מציאותן, והגם שהאותיו' פועלים תמיד, דכל התקשרות והתלבשות האור וחיות הנפש להחיות את הגוף הוא ע"י אותיות השם דוקא⁴⁸¹, ולכן הנה גם בהחיות גלוי כאשר מתחלש ומתעלף ח"ו הנה כאשר קורין לו בשמו מתעורר ומתפשט חיותו⁴⁸² לפי שהתקשרות חיות הנפש בגוף הוא ע"י אותיות השם, דמה שהנשמה מחי' את הגוף אינו בדרך התעסקות ומ"מ הרי האותיות אינם במציאות לעצמן. והדוגמא מזה יובן למעלה באותיות דאוא"ס ב"ה שלפה"צ שהם אותיות בלי מציאות וכמארז"ל⁴⁸³ בנס היו עומדין שאינן בבחי' מציאות כלל, דזהו האותיות דטה"ע, אבל האותיות דטה"ת הם בבחי' מציאות עכ"פ והוי התחדשות לגבי אוא"ס שלפה"צ, ולכן הנה פרצוף א"ק נקרא בשם אדם דבריאה מפני התחדשות ענין הכלים, וכן הוא מצד האורות דא"ק נק' א"ק בשם אדם דבריאה, דראשית גילוי הקו הוא בפרצוף א"ק, והקו המאיר לאחר הצמצום ה"ה בבחי' מציאות לגבי מקור⁴⁸⁴, דהאור שלפני הצמצום ה"ה כלול ובטל במקורו עד שאינו בבחי' מציאות אור כלל, וכמו שהוא לאחר הצמצום ה"ה נעשה בבחי' מציאות אור⁴⁸⁵. והמשל בזה|164 מאור וזיו השמש דכמו שהוא בגוף כדור השמש הרי גם אינו עולה בשם אור, וע"י הנרתק נעשה אור המאיר, וכן הוא בהאור כמו שהוא לפני הצמצום ה"ה כלול במקורו ואינו בבחי' מציאות אור, הן מצד עצם תוקף האור והגילוי שאינו בערך ובגדר להאיר בעולמות, והן מצד הביטול בהמאור שהוא בבחי' אין ממש, ואח"כ ע"י הצמצום ה"ה נעשה בבחי' מציאות אור א"כ ה"ה בבחי' יש מאין, וידוע דזה מה שהקו לאחר הצמצום הרי נעשה בו מעלה ומטה, הנה בזה הוא מחודש לגבי מקורו כמו שהוא לפני