שכו

והוא מה שבעת ההשגה וההתבוננות מתפעל בשכלו על האלקות באהבה או ביראה כפי נושא ההתבוננות ההיא, וזהו המדות דבינה. אמנם יש בחי'|20 מדות שאינם בבחי' התפעלות כלל כ"א הן בבחי' הטי' והמשכה, והיינו דזה מה שהם מדות אינו לפי שהם התפעלות, כ"א לפי שיש בהם הטי' והמשכה אל ההתפשטות והגילוי, שזהו ההפרש בכלל בין מוחין¹⁴² למדות, דמוחין בכלל הן למעלה מבחי' גילוי והתפשטות, והמדות הן בבחי' גילוי והתפשטות, וזהו יסוד הענין המבו' במ"א[ednref_83_*] שהמוחין א"צ לזולת והמדות א"א בלי זולת, מפני שעצם ענין המדות הוא גילוי והתפשטות ואשר ע"כ א"א להמדות בלתי זולת על מי שיתגלה ותתפשט המדה, אבל המוחין בעצם מהותם אינם בבחי' הגילוי וההתפשטות¹⁴³ ע"כ אינו מוכרח כלל אל הזולת כ"א יכול להשכיל השכלות לעצמו. וסבת הפרש הזה הוא מפני שהמוחין הן עצמי' וכל עצם בלתי מתגלה ומתפשט, והמדות הן הארה וההארה היא בבחי' התפשטות והתגלות, וע"כ הנה המוחין גם כמו שהן לעצמם אינם בבחי' התפשטות ובבחי' ירידה, אדרבה הן בבחי' עלי' דוקא. דכן אנו רואים במוחש בראשית הגילוי דהכח הראשון בראשית התגלותו בברק המבריק דחכ', שהוא כמו עד"מ בגשמיות הרי הברק הוא גילוי אור, והאור מאיר את החשך ובא לרגע בציור מצוייר, ובעודינו מאיר מתעלם, אשר כן הוא גם בראשית הגילוי דברק המבריק שבחכ' שכאשר מתעסק בעיון שכלי ונופל לו סברא חדשה¹⁴⁴, ובפרט כאשר הוא עוסק בשכל עיוני ומוקשה לו איזה דבר שאינו יודע ומייגע כלי שכלו במאד ופתאום נפתח המשכיל¹⁴⁵, ומאיר הברקת אור בהיר בגילוי רב|20 ולרגע נעשה מתורץ הכל בנעימות שכלי, וכעבור רגע נשכח ממנו הכל, וטעם הדבר להיות הברק המבריק דחכ' טבעו בעלי'. וזהו הבן בחכמה¹⁴⁶ שהיא בינה הכלולה בחכמה שמשלים שלימות הפרצוף דחכמה, דחכ'¹⁴⁷ היא עלי' ובינה שבחכ' הוא להיות הירידה וההמשכה, והיינו דעצם ענין המוחין הוא שהם בבחי' הבדלה לגמרי, וכטבע מוחין דגדלות להיות בהבדלה, ולכן הנה המרומם הוא סתום ונעלם וכנ"ל דרוממות הוא סתימות והעלם, אך בחי' המדות שבמוחין הן הטיית והמשכת המוחין להיות בירידה והמשכה, שמזה משתלשל להיות נחצב שכל המטה כלפי חסד או שכל המטה כלפי דין, שזהו רק הטיית השכל לבד, דהרי השכל עצמו הוא השגת הענין בעצם, ואין המדות דחו"ג ניכרים בו עדיין, וגם אינו יודע כלל עדיין איזה