תקלה

(פט"ו|19) או טבע המוח שליט על הלב (פי"ז|19), הנה שניהם - זה והוא - הם רק שם המושאל, וטעם הדבר הוא לפי דכללות ענין הטבע הוא) שאינו בבחי' טעם ודעת, (כלומר זהו תוארו העצמי של הטבע דטבע הוא ג"כ יצור נברא, וכל נברא הרי יש לו טבעו ותוארו, הנה טבע בתוארו העצמי הוא שאינו בבחי' טעם ודעת, אמנם בדבר שאינו בטעם ודעת הרי יש בו ב' אופנים, הא' מה שלמעלה מן הטעם ודעת, והב' מה שלמטה מן הטעם ודעת, הנה בזה מבאר רבינו) וגם כאן הכוונה שרצון וחפץ זה בנפש אינו בבחי' טעם ודעת ושכל מושג ומובן (אמנם בדבר שאינו בטעם ודעת הרי יש בזה שני סוגים הנ"ל למטה מן הטעם ודעת ולמעלה מן הטעם ודעת, הנה כאן בנפש שהוא חי בעצם, חכם, ומשכיל, הנה טבעו אינו דומה לטבע הגלוי שהוא למטה מן הטעם ודעת) אלא למעלה מהדעת ושכל המושג ומובן²⁰. וזהו דהנחת תואר טבע בחומר והנחת תואר טבע ברוחני משתוים²¹.

ג) וזהו דכללות ענין הטבע שהוא שם תוארי, ה"ה מתאר כל דבר בלי הבדל כמות ואיכות היותו, אם גשמי מוצק או נוזל, אם רוחני נראה ונרגש, או רק נודע ומשוער, אשר בכולן כאחד יפול שם התואר טבע. ומתחלק לשני סוגים, טבע כללי כוללת כל אותו המין כולו, כמו טבעי המדבר, החי, הצומח והדומם, וטבע פרטי בכל מין ומין לבדו, גם באישיו הפרטים, דכשם שבמין המדבר אין אחד מהם דומה לחבירו, כן הוא גם במין צומח אחד אין העלים שלו דומים זה לזה וכן בחי ודומם. והנה טבע זה גם הוא יצור נוצר מהבורא ב"ה להשלים אותו הרצון הנרצה בו, ויצור הנברא הלזה הנקרא בשם טבע יש לו תכלית, ותכליתו הוא כתכלית כל אחד הברואים והיצורים אשר תכלית אחד לכולם להגיד שבחו של מי שאמר והי' העולם ברואיו ויצוריו מאין ליש. והיתרון הנפלא אשר בתכלית יצור זה על כל היצורים, כי הוא ראשון בברואי ויצורי אדון עולמים ית' המלמדינו דעת להבין ולהשכיל בענין האחדות האמיתי, כי הגשמי עצמו ממציאות היותו כמו שהוא, מכריח גם את השכל האנושי, ומביא אותו להשכיל, להבין ולהשיג את האמת הגמור כי הוא ית' לבדו הוא ואין זולתו²². והענין הוא, דהנה בריאה יש מאין הוא למעלה מן הטבע, של טבע הנברא אשר בחלק היותר כבד שבהד' טבעים (יסודות) הנ"ל והפכם ממש, שהרי בהסתלקות כח הבורא מהנברא ח"ו ישוב הנברא לאין ואפס ממש²³, ומהאי טעמא צריך להיות כח הפועל (הרוחני) בנפעל (החומרי) תמיד להחיותו (בפעולות המתיחסות להנפעל ההוא) ולקיימו (שלא יפרד חלקיו) והכח הפועל הלזה הוא בא בתמונת