תו

הבורא ית' הנה כשמחשב באידך גיסא רואה הפלאת הבורא ב"ה איך שהוא מובדל ומרומם מכל הנבראי', ורק שבמקום גדולתו אתה מוצא ענותנותו¹²² ית' שצמצם א"ע כבי' בכדי שהנבראים ישיגהו וכמאמר¹²³ כשעלה ברצונו ית' לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו שיכירו גדולתו, והיינו דזה גופא הוא טעם הבריאה ואינו אלא מצד כי חפץ חסד הוא¹²⁴, ולזאת הנה בהתבוננו בזה הנה מיד¹²⁵ הוא נרתע לאחוריו ויירא ויפחד וידע שהוא ברי' קטנה שפלה אפילה עומדת בדעת קלה מועטה¹²⁶ לפני תמים דעות|119, הרי דידיעה זאת מביאה אותו לידי קיום המצות עשה דאהבתו ויראתו ית'.

וזהו דכתיב¹²⁷ דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם וגו' שבכדי שיהי' העבודה בלב שלם הוא ע"י הדעת והשגה, וכל כמה שיש ביכולתו להבין ולהשיג צריך לייגע עצמו ביגיעת נפש וביגיעת בשר, והעיקר בזה הוא שיבין את ההשכלה ההיא בהנחה טובה, מיט אַ גוטין אָפּלייג עפ"י שכלו דוקא, וכמו שאנו רואין במוחש בתלמיד היושב לפני רבו ושומע איזה לימוד בסוגיא ומקבלה בטוב הנה כשהתלמיד חוזר את הסוגיא אם כי שומר דברי הרב כאמירתן אבל הוא מטעימו בהסבר עצמי, ובהטעמה זו דוקא נראה וניכר הבנתו בהענין על בוריו, כי כאשר חוזר דברי ההלכה כמו שהם ואינם מתרגמם לעצמו בלשונו אז לא הוי עוד הבנה והשגה גמורה כ"א העיקר הוא כאשר מסבירו לעצמו באותיות שלו בביאור על דברי הרב בהסוגיא ההיא, וכן הוא בענין ההתבוננות שצריך ללמוד אותו הענין בטוב בדברי הרב בדיוק ולקבל את הענין בכל פרטיו, אבל לאחר שכבר קיבל דברי הרב ה"ה צריך לבאר ולהסביר לעצמו באותיות שלו, וכמו כאשר לומד הענין דאני הוי' לא שניתי¹²⁸, שלא יש שום שינוי ח"ו בין קודם הבריאה ולאחר הבריאה, וכמאמר¹²⁹ אתה הוא קודם שנבה"ע ואתה הוא לאחר שנבה"ע, דכללות התהוות העולמות הוא מהארה לבד וכתיב¹³⁰ בי"ה הוי' צור עולמים ביו"ד נברא העוה"ב ובה"א נברא העוה"ז¹³¹, וכשלומד ענין זה הרי מבינו בהנחה טובה, דער ענין לייגט זעך באַ אים גוט אָפּ וחושב ומהרהר בזה ומעמיק דעתו בההתבוננות בהענין אז מתחדש לו בהענין הסבר עצמו בהטעמת הענין והבנתו בדוגמא בכחות ולבושי הנפש, דהאדם הוא נברא