שסח

יותר מאם לא הי' בעל מעלה, וכמ"ש במ"א¹⁷ דהכתם בבגד משי וחסרון בכלי יקרה הוא גדול יותר מכמו הרבב בבגד פשוט וחסרון בכלי פשוטה, וזהו הטעם¹⁸ דהרהורי עבירה קשים ביותר¹⁹ לפי שמלכלך ומטנף את לבוש המח', וגורם היזק לנפשו ביותר מכמו מי שר"ל נכשל בדיבור ומעשה, דזהו הטעם מה שכמה מבעלי עבודה העוסקים במושכלות והשגות בעניני אלקות בטוב טעם ודעת ומשיגים היטיב בידיעת הענינים בהשגה טובה, והענינים נוגעים להם, עס פאַר נעמט זיי אַז זיי ליגין אין דעם, ועוסקים בעבודה שבלב בתפלה, ומתאוננים דהגם דאופן עבודתם הוא ביגיעה גדולה בהתבוננות, הן ההתבוננות שקודם התפלה, והן ההתבוננות בעת התפלה, וגם נרגש אצלם טיב הענין ההוא, באַ זיי דער הערט זיך דער גישמאַק און די איידלקייט פון דער השגה, וגם לפעמים מאיר להם הענין, זיי דער הערין די ליכטיקאַייט אין דעם ענין, ומ"מ אינו פועל ישועות בנפשם בעבודה בפועל להפוך מדותיהם, והיינו דהפועל ממש אינו כפי ההסכם וההחלט שהי' בתפלה בהנוגע בעניני עבודה כל היום, וכאלו לא התעסקו בתפלה כלל, וסיבת הדבר לפי שלא נטהרה כלי מחשבתם מהריבוי הרהורי' רעים, כי כל מה שהוא מעולה יותר הכתם הוא ביותר. וא"כ הבעל מעלה פרטית, או מי שהוא בסביבה מעולה, והוא אינו כדבעי למהוי, הנה הוא גרוע יותר, ונמצא דזה מה שהוא עומד במעלה גבוה, אינה אמיתית, הנה כמו"כ באופן הב', מה שהחסרון מכסה על המעלות שיש בו, ג"כ אינו אמיתית, כי הטוב נשאר טוב, ואינו אלא רק מה שהרע והפסולת מכסה עליו.

והנה בכדי לגשת אל העבודה בתיקון המדות וזיכוכם, הנה תחלה צריך להאיר את מקום עמידתו, היינו מעמדו ומצבו באשר הוא באמת לאמיתו, כדוגמת דבר המכניס נר להאיר המקום אשר הוא שם, דבהיותו יושב בחשך אינו יכול להבחין בין מעלה וחסרון, וכמו שאנו רואין במוחש דלהיושב בחשך ואפילה הרי הדבר המעולה ומשובח כאוצר יקר והדבר המפחיד ומזיק כאבן נגף ובור שחת הם בהשואה גמורה, לפי שהחשך מכסה עליהם בתכלית אשר אינו יודע מאומה, וכן הוא בעבודה אשר ראשית כל צריכים להאיר מקום מעמדו ומצבו ואז יבחין בין מעלה לחסרון ויכיר את העילוי של דבר המעלה ויבין את פחיתותו ושפלותו של החסרון. וזהו"ע המשכת המוחין בכלל, דתורה אור²⁰ להאיר מעמדו ומצבו באשר הוא. וענין המשכת המוחין למדות, הנה מבשרי אחזה²¹, עד"מ שיש בטבע בני אדם, שהן בטבעם גומלי חסדים, ועושים טוב עם כל אדם, ודרכם להיטיב לרעים ולטובים, בלי הבחנה כלל בין טוב לרע להשפיע לכולם בשוה, והוא מצד עצם טבעם הטוב שהוא להיטיב לכל בלי שום ביקור כלל, וזהו כאשר מתנהגים ע"פ טבעם, ולהיות שהם בטבע הטוב