רמו

שמשה רבינו הוא הזן ומפרנס את נשמות ישראל בהמזון דאמונה¹⁷, וצ"ל מה שייך מזון ופרנסה באמונה. והענין הוא|14 דהנה אמונה אין פירושו כמו שסוברים העולם, דענין האמונה הוא להאמין שהקב"ה מחי' כל העולמות, ומלא כל הארץ כבודו וכיוצא בזה, שהרי כל זה לא יתכן לקרות בשם אמונה, כי הנה ענין האמונה הוא מה שיאמין דבר מה שלא ראה בעיניו, ואין לו שום מבוא בשכלו כלל, אבל בדבר זה שיודעו, ואין שום הפרש והבדל כלל באיזה אופן, ומאיזה סיבה היא ידיעתו בדבר ההוא, אם היא ידיעה שכלית, או שראה את הדבר ההוא או שמרגישו באחד מאופני ההרגש, הוי זה ידיעה גמורה שאינו נופל בזה ענין האמונה, ודבר זה שהקב"ה מחי' כל העולמות הוא בבחי' ראי' ממש אצל כל אחד ואחד, והגם שאינם רואים בראי' גשמי' בעיני בשר, מ"מ ה"ז כאילו רואה ממש, כי ראיית השכל בדבר שנתאמת אצלו ענינו, ה"ז כראי' בעיני בשר¹⁸, דהנה ראיית השכל הוא דבר מושכל שהאדם רואה בשכלו, עס לייגט זעך באַ אים אָפּ דער ענין בשכלו, הנק' בלשון בנ"א אָפּגעפּרעסט, ואין ביכולתו להביא ענין זה באותיות ההסבר בדיבור, ער קאָן דעם ענין ניט אַרויס זאָגען אין ווערטער, וואַייל וויפעל ער זאָל ניט זאָגען, איז דאָס נאָך ניט דאָס וואָס דער עצם פון דעם ענין איז, ועם היות שאינו יכול להביאו בדיבור באותיות של הבנה והסבר, הנה ענין זה אינו מקבל עליו שום קושיא וסתירה, וכהא דתנינן (ביצה ד"ו ע"א) אתמר אפרוח שנולד ביו"ט, רב אמר אסור ושמואל ואיתימא ר"י אמר מותר, רב אמר אסור מוקצה הוא כו' ואמרי לי' רב כהנא ורב אסי לרב, וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה, שתק רב, ומ"מ לא הדר בי'¹⁹, לפי שרב ראה בראיית עין השכל בהענין ההוא כי אסור הוא, והי' זה אצלו בראי' שכליית, וראיית השכל בדבר שנתאמת אצלו ענינו ה"ז כראיית עיני בשר, והיינו דכשם שהראי' בעיני בשר מאמת היותו של הדבר ההוא שרואה אותו, ער זעהט אַז די זאַך איז פאַראַן, דבזה הנה המופת דראי' משתוה להמופת דמישוש, והיינו דכשם שהמישוש מאמת מציאות הדבר שהוא ממשמש בו, הנה כמו"כ הראי' מאמת אותו המציאות שהוא רואה, ואין בו ספיקות במציאות היותו של הדבר ההוא, בשביל זה שלא משש אותו בידיו, כמו שהכל רואים שישנו שמש וירח, ולא יעלה בדעת שום אדם להסתפק במציאותם, מפני זה שלא מישש אותם בידיו, לפי שהראי' בעיני בשר מאמת מציאותו של הדבר הנראה, הנה כן ויותר מכן הנה ראיית השכל מאמת את זה מה שנתאמת אצלו ענינו²⁰, כמו מה שנתאמת אצל האדם מענין חיות נפשו בגופו, שאין הגוף חי מצד עצמו, והאדם יודע ברור כי גופו אינו אלא בשר גידים ועצמות גשמים, וכל החיות הוא מצד הנפש הרוחני, ודבר זה הרי האדם יודע אותו מהמוחש בראי' ובהרגש ובמישוש, והראי' דר"ל בצאת הנפש מן הגוף הרי אין זה מה שאין האברים פועלים פעולתם בלבד שאינו משכיל ואינו רואה ואינו שומע, כ"א שאין לו חיות כלל, א"כ הרי כל החיות