תעב
קיצור. יקדים גדולה דעה שניתנה בין ב' אותיות, הזכרה ראשונה שם אל, ושני' שם הוי', ד"ת א) יודע שיש מהוה, ב) המהוה מעלה והנברא מטה, ג) אינו מרגיש מקורו, ד"ע א) יודע מקורו, ב) המקור הוא עצמי, ג) העצם סיבת מציאותו, ד) מרגיש מקורו, נבראי' דעדאת"ג אינם מרגישים מקורם אבל יודעים במוחש, ומשו"ז הוא ביטול היש אל האין, אור מרגיש מקורו לכן אופן ביטולו בדביקות.
ענינים. א ד"ת ידיעה מוחשית אבל בלתי נרגשת. ב ד"ע ידיעה נרגשת. ג אור מרגיש מקורו.
יראו את הוי' קדושיו כי אין מחסור ליראיו, ופרש"י היו יראים לשון ציווי, וצ"ל והלא יראה היא מדה שבלב, ועל מדה שבלב הרי אינו שייך ענין הציווי כלל, דאם ישנו טוב, ואם איננה מה יועיל הציווי בזה, ועוצ"ל מהו כללות הציווי הזה דיראו את הוי' קדושיו, הלא כבר נאמר יראו מהוי' כל הארץ, ממנו יגורו כל יושבי תבל, ומה בא להוסיף כאן באומרו יראו את הוי' קדושיו דוקא ובלשון ציווי, ועוד זאת כי נותן טעם דלמה יראו את הוי' קדושיו לפי כי אין מחסור ליראיו, אך הענין הוא דהנה קדושיו קאי על נש"י שנקראים קדושים ע"ש שהם מקיימים תומ"צ ואומרים אשר קדשנו במצותיו, וכדאי' במד"ר (בראשית פצ"ז [א]) א"ר עזרי' בשעה שבירך יעקב אבינו את יוסף יצא ופניו מצהילות, והשבטים אומרים דין כל עמא עם קיימא (מי שהשעה עומדת לו עומדין ומקיימין עמו, מ"כ) בשביל שהוא מלך, עם מן דקיימין קיימין, אמר להם יעקב אבינו יראו את ה' קדושיו אנא מספקא לכולי', ופי' במ"כ אני מספיק לכולכם בברכתי ודייק סיפי' דקרא כי אין מחסור ליראיו, והיינו דיראו את הוי' קדושיו קאי על הנשמות בכלל שנקראי' קדושים, אמנם בזה גופא מחלק בין ברכת יוסף להשבטים. והענין הוא דהנה כתי' כי אל דעות הוי' וגו' שיש ב' דעות ד"ת וד"ע.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.