שפז

לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו|13, והיינו שהבנתו והשגתו יהי' בב' הענינים הן מצד הבורא ב"ה והן מצד הנבראים, דלהיותו הוא ית' מציאותו מעצמותו לכן הוא ית' ממציא כל נמצא וכמ"ש רבינו נ"ע¹⁵ שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש בלי שום עילה וסיבה אחרת קודמת ליש הזה¹⁶, אמנם זהו ההבנה וההשגה בהממציא כל נמצא, וצריך להיות ההבנה וההשגה איך הוא מצד הנבראים, והיינו שמעצם מהותם ועצמותם של הנבראי' יבין וישיג דכל ענין מציאותם ועצמותם הוא הכח האלקי המהוה אותם ומחי' אותם מאין ליש. וידיעה זו הנה לבד זאת שהיא מצוה לעצמה בידיעת הבורא ית', הנה עוד זאת הרי ידיעה זאת מביאו לידי קיום מצותיו ית' לאהוב אותו ית' ולירא ממנו וכאמרו¹⁷ האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנא'¹⁸ ואהבת את ה"א ונא'¹⁹ את ה"א תירא, הרי דאהבת השי"ת ויראתו ית' הם מצות עשה כתפילין שבת וסוכה וכה"ג, וכשם דמצות תפילין יש לה מקום קבוע בגוף האדם בראשו ובזרוע במקום ושטח מוגבל, דהתפילין כשהם מונחי' על השולחן²⁰ הנה אף גם אם כוון כל הכוונת²¹ שבמצוה זו אם ח"ו לא הניחם במקומם המיוחד הוי קרקפתא דלא מנח תפילין²² הנה כמו"כ המ"ע דאהבתו ויראתו ית' יש להם מקום קבוע בגוף האדם והוא בהלב, והיינו דבבשר הלב יורגש בהרגש ממש²³, וכמו בגשמיות אנו רואין במוחש, דכאשר האדם פוגש באוהב נפשו ה"ה מרגיש נעימות עריבות בלבבו, ולהיפך דכאשר פוגש במי שירא ממנו הרי יירא ויפחד ונרגש בבשר לבבו חדודין חדודין²⁴ ממש, וכן הוא בהמצות עשה דאהבתו ויראתו ית' שצריכים להיות נרגשים בלב ובשר הגשמי, וזהו"ע ההשבה אל הלב, דהשבה זו באה ע"י העמקת הדעת בהתבוננות ארוכה בגדולת הבורא ית' וכמאמר²⁵ והיאך הוא²⁶ הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד²⁷ צמאה נפשי לאלקים לאל חי²⁸, והיינו דע"י זה שהאדם מתבונן במעשיו ית' שהו"ע מה רבו מעשיך הוי' בריבוי