עח

המשפט, הצדקה שלכם שנא' (דברים כ"ד³⁶³) ולך תהי' צדקה, הרחמים שלכם שנא' (שם י"ג³⁶⁴) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך כו', הברכות לכם שנא' (במדבר ו'³⁶⁵) יברכך ה' וישמרך וכן (ויקרא כ"ה³⁶⁶) וצויתי את ברכתי לכם, לא נתתי התורה אלא לכם שנא' (משלי ד'³⁶⁷) כי לקח טוב נתתי לכם וגו', וכן מחשב שם במד"ר כמה מצות שנא' בהם לשון לכם, וכמו ולקחתם לכם³⁶⁸. וצ"ל והלא כל המצות ניתנו רק לישראל³⁶⁹, דזהו ההפרש בין המצות שקיימו האבות להמצות שנתנו במתן תורה, דהנה אמרז"ל (יומא דכ"ח ע"ב) אמר רב קיים אברהם אבינו כל התורה כולה שנא'³⁷⁰ עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו', אמנם כל קיומן של מצות אלו שקיימו האבות הן ברוחניות, וכמארז"ל³⁷¹ (מד"ר שה"ש פ"א פיסקא כ'³⁷²) כל השירים שאמרו לפניך האבות ריחות היו (כלומר כעין ריח בעלמא. מ"כ) אבל אנו שמן תורק שמך³⁷³ כאדם שמריק מכלי לכלי חבירו (שנותן לו השמן בעצמו. מ"כ), כל המצות שעשו לפניך האבות ריחות היו אבל אנו שמן תורק שמך, רמ"ח מ"ע שס"ה מל"ת. דהנה בכל מצוה בכלל הנה לבד זאת שבה ועל ידה מתחבר האדם עם אוא"ס ב"ה³⁷⁴, דהאדם כמו שהוא למטה בגוף גשמי ובעניניו הגשמיים ה"ה רחוק מרוחניות בכלל ובפרט מעניני אלקות, וכמו עד"מ בגשמיות הנה האיש הפשוט שאינו יודע תורה ואינו בעל חושים בהשכלה וחכמה או איזה ידיעה בידיעת המושכלות ה"ה אינו תופס מקום כלל לגבי החכם המופלג בחכמה ונמשל כדומם ממש, וביטול זה הרי אין זה מה שהחכם מבטלו אלא שהוא באופן כזה שאינו עולה בשם ביטול כלל, דענין הביטול הוא מה שלעצמו הוא איזה דבר אלא שהוא בטל וטפל, אבל הפשיטות דאיש הפשוט אינו דבר כלל לגבי החכם המופלג שיבטלו, אלא שהוא בטל באמת כאילו אינו כלל, וביטול והעדר המציאות אינו מצד החכם אלא גם מצד האיש הפשוט, שהוא בעצמו יודע העדר מציאותו לגמרי מכל וכל כאלו אינו במציאות, וכאשר החכם המופלג מדבר איזה דיבור עם האיש הפשוט ומצוה לו לעשות איזה דבר, הרי בדיבור זה הוא עושה את האיש הפשוט למציאות דבר, כי מצד עצם ענינו של האיש הפשוט הרי לגבי החכם הוא כגולם דוממי, ובהדיבור הזה שמדבר עמו מוציאו מן ההעדר