קכז, א

הוא בכל הרצונות הנולדים מן השכל באמת זה הרצון הנולד הוא מקור המוליד (ודוגמא לזה תענוג הבא אחר השכל שנראה כאילו נולד מכח השכל ובאמת הוא מקור המוליד השכל ההוא כמ"ש במ"א) אך לכאורה אנו רואים שיש רצונות שאין קיומם רק מחמת הטעם וכשבטל הטעם בטל הרצון לגמרי ולא עוד אלא שמתהפך מחסד לדין או להיפוך כמו ברצון למו"מ שירויח בו ואם יתחדש הטעם להיפך שיפסיד ויזיק לו יברח ממנו וימאס בו וכך כל מואס ברע ובוחר בטוב שע"פ הטעם ישונה מהיפך להיפך כידוע וכמו שא' אהבה תלויה בדבר בטל דבר בטל אהבה כו' אמנם הענין הוא דיש הפרש בין אהבה לרצון דאהבה הא' נוספת באב"ה שהוא בחי' המדות שבלב שנוספים על הרצון והן הרצונות שלא נולדו רק מכח השכל והטעם ובטל דבר הטעם בטל האהבה אבל כשנק' רצון הרי עצם מהותו למעלה מן הטעם רק שמתלבש בטעם ע"כ כשיבטל הטעם איננו משתנה כלל והיינו רצון אותיות צינור ואותיות נוצר שזהו בחי' ונוצר חסד מזל הח' דממנו יונק אור החכמה כו' כידוע וד"ל. ובכאן אמר ואהבת בחי' אהבה שבלב ועכ"ז זהו בבחי' הרצון שלמעלה מן הטעם לגמרי שאין בו שינוי כלל וראיה ממ"ש מיד בכל נפשך שהוא הרצון שנק' נפש כידוע והענין הוא משום שגם שישראל עלה במחשבה וח"ע לבד מ"מ ברצון הנולד מהשגת הנשמה שרשו מגיע בבחי' הרצון שלמעלה מן השכל הנקרא רצון העליון שהוא בחי' נקודת הלב הנ"ל ולזה הרי הציווי הזה דשמע ואהבת למעלה ממס"נ באחד מצד טבעה שאינו בא רק בשרשו במחשבה וח"ע כו' אבל ע"י מס"נ דרצון שלמעלה מן השכל בחי' רעותא דבלבא שבאהבה זו דבכל נפשך מגיע בבחי' רצון העליון הפשוט שבחי' עצמות אא"ס ממש נתפס שם אע"פ דלית מחשבה תפיסא ביה כלל היינו רק מחשבה וחכמה אבל ברעותא דלבא נתפס כו' כנ"ל באריכות וד"ל:

(מה) והנה אע"פ שבכל זה מתורץ איך נעשה היחוד דחו"ב הוי' אלקינו כו' ע"י ישראל ששרשו רק במחשבה