קה, ד

למעל' בענין תורתו אומנתו כו' שזהו בחי' המשכת עצמו' הרצון מצד עצמו שלא ע"י העלאת מ"ן בבחי' ביטול היש כי הוא תמיד בבחי' ביטול האמיתי דאי"ן ומ"ה העצמי מצד עצמו כמו ונחנו מ"ה כו'. ודוגמ' לזה מצינו ברשב"י שאמ' בחד קטירא אתקטרנא כו' ביה אחידא ביה להיטא כו' שלא היה צריך לכוון בתפלה בהכנה דהעלאת מ"ן במס"נ כו' כי היה תמיד דבוק למעלה בבחי' ביטול עצמי דאי"ן האמיתי כו' והיינו בחד קטירא בהתקשרות קשר א' בי' אחידנא תמיד בלי יפרד לעולם להיות גם לפרקים בבחינת ביטול היש אלא הוא כלול תמיד בבחי' האי"ן האמיתי מצד העצם כמ"ש ונחנו מ"ה מ"ה בעצם כו' כנ"ל וזהו עיקר ענין תורתו אומנתו שפטור מן התפלה כנ"ל שזהו ענין שכינה מדברת מתוך גרונו של משה כענין אני המשנה המדברת בפיך כו' שהוא בחי' תשבע"פ מל' קרינן לה כו' שנקרא שכינה שמדברת ממילא ומאליו בבחי' ביטול אמיתי בדבר הנבואה בפי הנביא כו' וכמ"ש ואשים דברי בפיך והיינו בעת ההיא לאמר ההלכות כו' ולהבין למה בדיבור דתשבע"פ דוק' נמשך בחי' הביטול האמיתי דבחי' מה העצמי הנ"ל הלא בחי' מ"ה זה העצמי גם בלא דיבור הוא נמצא בעצם שרשו בבחי' אי"ן האמיתי כו'. אך הענין הוא מובן עד"מ תחלה בגזירת מלך ב"ו כו' שנשמעין הכל לרצונו בבחינת ביטול גדול מכל וכל בכל אשר יגזור אומר כידוע וזהו עיקר כבוד מלכותו כשמקיימין ציווי מאמריו ודיבוריו כשיצוה בדיבו' כך וכך וזהו עיקר ההשתררות כידוע. אך באמת אין הדבור שלו עיקר הדבר כי הדיבור אינו אלא אותיות פשוטים היוצאי' מהבל הלב ומ"ש דבר מלך שלטון היינו מפני שבדיבור זה בא בגילוי לזולתו הרצון שלו והדיבור אינו אלא המגלה רצונו בלבד אבל הרצון הבא בגילוי בדיבור הוא עיקר וכל עיקר בחי' הביטול של העם אינו אלא לגבי הרצון הזה שנשמעי' לרצונו כו' וא"כ עיקר ההשתררות של מלכותו על עמו הוא רק ענין קיום רצונו דוקא רק שא"א לו לגלו' רצונו כ"א ע"י הדיבור אבל אם אין לו רצון