צח, ד

ולאהוב או לשנוא כו' וכן להשיב לשאול כו' ולהרגיש בקול המדבר וכל חושי גופו כמו בעקיצת הזבוב בבשרו או ש"ד שבגופו בצער וכן להיפוך בתענוג הכל ירגיש משא"כ בעצם הטרדה בעמקות נפלאה לא הרגיש א"ע בכלל ובפרט עד שלא ירגיש הכאב בהכאה או עקיצת זבוב כידוע ובזה ידוע עיקר ההפרש בין בחי' פנימיות המוחין לחיצוניות המוחין כי בחי' פנימיות המוחין הרי הוא בבחי' העלאה והסתלקות למעלה מעלה ובחי' חיצוניות המוחין הרי הוא כאשר יורד מן העומק שאז הוא בכל תנועותיו בנפשו וגופו בבחי' ותנועות הירידה וההמשכ' וההתפשטות למטה כו' וד"ל:

(לד) והנמשל מזה יובן ההפרש בין חול לשבת שבחול אין במדות דז"א רק בחי' חיצוניות המוחין דאבא כי ו' ימי המעשה אינן מקבלים בשרשם רק בחי' חיצוניות המוחין שהוא בחי' צמצום ח"ע העצמית הבא לידי גילוי מן העומק כנ"ל והוא מ"ש כולם בחכמה עשית ובראשית נמי מאמר הוא כו' בחכמה יבנה כו' ה' בחכמה יסד כו' וכה"ג ונקרא מעשה בראשית כידוע אבל בשבת הוא בבחי' פנימיות מוחין דאבא בחי' ג"ר שבו כדמיון בחי' העומק שבכח השכל כשהוא טרוד בו ביותר כנ"ל ואז נקרא קודש מלה בגרמיה פי' מובדל ומרומם בבחי' הסתלקות למעלה מעלה כו' קדוש ומובדל עד שגם כל ההסתעפות שלו שהן אור המדות שבלב דז"א עד בחי' חיצוניות הכלים דנר"נ דז"א כולן עולין למעלה ולא נשאר מהם למטה רק לפי צורך חיות העולמות כו' ולכך נקרא עולת שבת כו' (וז"ש מזמור שיר ליום השבת שהשבת עצמו עולה בשיר כו' כמ"ש במ"א ומ"ש אל יצא איש ממקומו היינו שלא יצא למטה בבי"ע) אבל בחול הנה הוא בא בבחי' ירידה והתפשטות למטה במדות ומעשה להרגיש הכל עד עולם היותר אחרון שמקבלים מבחי' עקביים וכמו הארץ הדום רגלי וכה"ג משא"כ בשבת כתיב אם תשיב משבת רגליך ממצוא חפצך ודבר דבר לא שום חפץ ולא שום דיבור כמובן ממשל הנ"ל והוא לפי שהשבת נקרא קדש מלה בגרמיה כו' וד"ל. והנה כמו שיש ב'