צז, ג

הוא ענין פנימית ומקור לבחי' הירידה והתפשטות שקדם תחלה בעבודת המעשה וכמו שנראה בחוש בשובת ממלאכה ששב רוחו ונפשו אל בחי' פנימיו' שלהם כנ"ל וא"כ הרי בחי' אור וחיות שכבר נתפשט וירד כשחוזר אל העצמו' בשביתה נתעלה גם הוא להיות בבחי' הפנימיו' של הנפש והרוח וזהו עיקר ענין השביתה שהוא מן המלאכה דוק' ולזאת יובן ממילא שגם שחל ענין צווי על השביתה אבל הוא בחי' הפנימיו' של המצות שבעבודה כו' וכמו עד"מ היורד שעולה שעליה זאת תכלית המכוון מירידה שבתחלה כו' וכמו הקוצר ואוכל ממה שטרח ויגע בחרישה וזריעה וכה"ג או כמו העלאת הריוח ממו"מ שטרח ויגע בו וכמ"ש במ"א וד"ל. ובכל זה יובן במצות שבת איך שהיא בחי' הפנימיות המכוון מכל המצו' מעשיו' שזהו תכלית המכוון מהם כשעולה בשבת כענין מי שטרח בע"ש יאכל בשבת כו' ולמעל' הוא ברצון העליון שבמצו' שהיה תחלת המחשבה והרצון בבחי' ירידה למטה במעשה דמצות כנ"ל הנה תכלית פנימיות המכוון הוא לאחר גמר העבודה דו' ימי המעשה בבירורים דרפ"ח ל"ט מלאכות כו' שהוא במצו' השבת שהוא הרצון העליון בהעדר המעשה דוקא דהיינו להיו' עליות הרצון אל העצמות והרי אותו התענוג והרצון שירד הוא שעולה בעצמותו בשבת וזה שא' כי בו שבת וינפש רק שעל זה גופא חל בחי' רצון שרוצה לשבות ולנוח מכל ירידו' והתפשטו' איזה רצון שהיה תחלה וד"ל:

(לב) אך הנה לכאורה לפ"ז הי' מהראוי שיהיה כל מצות מעשיו' בטילו' בשבת ובאמת החיוב בכל המצו' בשבת כמו בחול ממש כידוע אבל הענין הוא דמה שאנו או' שמצו' השבת הוא בחי' הפנימיות של כל המצו' הנה גם שהיא נקרא פנימית אבל היא מקורם ויסודם השייך אליהם דוק' כמו שהשביתה פנימית אל העבודה מטעם שהמלאכה שהיא בחי' התפשטות החיות עולה אל העצמות וכך בחי' תענוג ורצון העליון הזה שבמצות השבת הוא מקור ויסוד השייך אל כל הרצונות שבמצו' מעשיות דוקא מאחר שנקרא שביתה מן המלאכה והענין ידוע שהוא עליית התענוג מכל אשר