צא, ד

מל' דתבונה כמ"ש במ"א). והנה אנו רואים בחוש שאותיו' המחשבה בשעה שמעמיק במחשבתו העיונית הרי אז נכללים האותיו' ובטלים בגופה של עצמות המחשב' העיונית והשכלית עד שאינן בכלל יש ודבר במציאות מה בפ"ע כלל וכלל כי אין נבדלי' ונפרדים מן העצם מחמת בטולן בתכלית במקורן וכלא ממש חשיבא והגם שלא נתבטלו לגמרי ממציאותן אלא ישנן במציאו' כל אות ואות בצירופו אבל הן כלולים בבחי' התפעלו' בתכלית (וכמ"ש במ"א בענין א' זעירא דויקרא כו') רק כאשר נפנה קצת מן העיון בהשגה אז נכרין האותיו' במהות נפרד קצת אך עכ"ז אחוזים ונדבקין במקורן שהוא אור ההשג' המאיר עליהן בכל פרטי צרופיהן ונמשכים אחר מקורן תמיד ביחוד גמור משא"כ אותיו' הדיבור הגם שמקבלי' הארה תמידית מן המחשבה ואם לאו יתבטל הדיבור כנ"ל מ"מ הרי אותיות הדיבור הן בבחי' מהות נפרד לגמרי מן המחשבה במציאות אח' גשמי כמו הבל רוח הפה המורכב מאמ"ר גשמיים רק שהמחשבה תאיר על אותיות הדיבור להוציאן בסדר נכון כפי הוראת אור המחשבה דוקא וא"א לומר לשון התכללות וביטול באותיות הדיבור לגבי המחשבה כביטול והתכללות אותיות המחשבה בעצמו' המחשבה אלא כדמיון הרוכב על הסוס דגם שהסוס בטל לגבי הרוכב לילך לכל צד אשר יפנה אבל אין זה ביטול והתכללות רק שנכנע תחת הרוכב אבל הוא מהות בפ"ע כו' וכך אותיות המחשבה והשכל שבדיבור נק' בחי' רוכב על אותיות הדיבור שנק' סוסים כמ"ש במ"א בענין כי תרכב על סוסיך כו' וד"ל:

(כה) והנמשל מכל זה יובן ההפרש בין עלמין סתימין לעלמין דאתגליי' דהנה מבואר למעל' דעלמ' דאתגליי' הוא עולם הדיבור שבדבר ה' נברא הכל מאין ליש גמור נפרד וכמ"ש בה"א בראם וכמשל אותיות הדיבור בקול נפרד לזולתו רק שמאי' תמיד מהארת אור מחשב' העליונה הנקרא מאמר סתו' כנ"ל בפי' מן העולם ועד העולם כו' וכמו בחי' מרכבה דעולם הבריאה פני ארי' פני שור כו' ובל'