צא, ג

צא וחשוב כו' ונק' עלמין דאתגליי' שנבראו בה"א דוקא כמ"ש בהבראם בה' בראם והן ה' מוצאות דדיבור העליון וכמשל הדיבור שבא בגילוי לזולתו בהבל הפה היוצא לחוץ כידוע וכמו שאותיות הבל הדיבור הבאין בגילוי לחוץ רחוקי' מאד מאותיות שבמחשב' הסתומים ונעלמים בעצמות האדם כו' כך רחוק ערך מדריגת עלמין דאתגליין בדבור העליון לגבי בחי' עלמין סתימין שבאותיות המחשבה עליונה (אך בי' מאמרות מאיר מאותיות שבמחשבה בדיבור כמו אדם שחושב מה שמדבר וכמשי"ת בסמוך) ואעפ"כ יש יחוד וחיבור תמידי מן המחשבה אל הדיבור וזהו ברוך ה' מן העולם ועד עולם מעלמא דאתכסיי' לעלמא דאתגליי' וכמו עד"מ שא"א לאדם לדבר בלי מחשבה בכל דיבור בפרט ואם לאו אינו יודע מה לדבר וא"כ עיקר הקיום של כל דיבור הוא המחשבה שבו וראי' לזה מצירופי אותיות שבדיבור שאינם רק כפי אופן צירופי אותיו' שבמחשבה דוקא לא יוסיף ולא יגרע כו' (לפי שה"ג מנצפ"ך דאימא אוזיפת מאנהא לברתא הוא ה"ג מנצפ"ך דה"א מוצאות הפה וכמ"ש כאמה בתה ב' ההי"ן ה"א עילאה וה"א תתאה כמ"ש במ"א) וא"כ הרי בהכרח לומר שיש יחוד וחיבור השפעה תמידית מאותיות המחשבה באותיו' הדיבור (וז"ש בע"ח דעקבי לאה שהן אותיו' המחשבה המאירי' בראש רחל שהוא עולם הדיבור וכמ"ש ז"ל מה שעשתה ענוה עקב לסוליתה עשתה יראה עטרה לראשה כו' ענוה הוא בחי' המחשבה בחי' לאה ועקבי לאה נכנסים ומאירים בראש רחל שנק' יראה והוא חב"ד שבדיבור וכמשל החושב מה שצריך לדבר שזאת המחשבה מקור לשכל זה שבדיבור כו' וד"ל). והנה כמו שא"א לאותיו' הדיבור בלא השפעת אותיות המחשבה כך א"א לאותיות המחשבה בלא הארת עצמות ההשגה דבינה המאיר בהן תמיד ואם לאו אין להן קיום מציאות כלל כו' וכמו שאנו רואים נביעת אותיו' המחשבה תמידי' ממקורן כמו נהר שנובע ממקורו תמיד כך אותיו' המחשב' משוטטים בתמידות במקורן שהוא הענין שבהשגה הנקרא מחשבה עיונית (והוא בחי'