צ, ג

הוא אבל לא בא רק מצד עוצם הקירוב כו' אבל בחי' השתחוואה דיצחק הוא להיפוך כמשל מי שמעמיק מאד בעצמות רוממות המלך שמחמת עומק תבונתו בעמקו' הרוממו' הגדולה תפול עליו אימה ורעדה גדולה עד שארכבותיו נקשן כו' ונרתע והולך לו לאחוריו מתרחק בריחוק אחר ריחוק עד שמתרחק מאד לעמוד בפתח היכל החיצון ביותר וזהו ממש היפוך התענוג והשמחה שבקירוב אחר קירוב בבחי' השתחוואה דאברהם הנ"ל כי אדרבה הלא בכל ריחוק וריחוק שמתרחק והולך מצד עומק תבונתו בעצם הרוממו' מצטער הוא מאד מאד בנפשו מה שהוא תופס איזה דבר ויש במקצת בפני מלך גדול ואדיר כמוהו אשר ע"כ בכל רגע כשבא לעמקות יותר יותר יתרחק מפני שמיצר בנפשו מה שהוא עומד מקרוב וע"כ רוצה להתרחק עוד ונמצא ריחוקו היותר אחרון בא מעומק ההשגה האחרונה היותר אמיתי' באמיתי' עצמו' רוממו' גדולת המלך וד"ל. ונמצא שמשתחווה אח"כ מרחוק ביותר אף על פי שמחמת סיבת הריחוק העצום באה אבל הנה בחינת הקירוב היותר אמיתי לאמיתתו ועצמותו של המלך ביותר להיותה באה מאמיתת השגת פנימיות ועצמו' המלך ביותר כנ"ל באריכות וד"ל. ומעתה יובן ממילא בענין עליות הנשמות דזרעא דיצחק בבחי' השתחווא' שלהם להשתאב בגופא דמלכ' בהיותם בגלותא דישמעאל היפוכו דוקא כנ"ל הנה עד שבאו לבחי' השתחוואה זו היה הכל בבחי' ריחוק אחר ריחוק בבחי' צער ועוצב בנפשו ביותר על היותו תופס מקום קצת כו' כנ"ל וא"כ הניגונים שבהן עולין נשמותיהם בצלותא כנ"ל המה בבחי' העוצב והמרירות דוקא וגם ההשתחוואה שאח"כ שהיא באמת בחי' הקירוב האמיתי כנ"ל אבל מאחר שבאה רק מצד הריחוק אחר ריחוק כנ"ל הנה ודאי סיבת השתחוואה זאת היא באה בבחי' עצבון ועוצם המרירות מה שהוא נתפס לאיזה שמץ דבר מה במציאות עד שמשתחוו' והיה כלא היה כאילו אינו במציאות לגמרי ממש ולא מצד איזה בחי' שמחה ועונג הנפש כלל וכלל משא"כ השתחווא' דזרעא דאברהם