פט, ב

להסביר רק בשעה שמנגן שורה עליו בבחי' מקיף ונדמה לו כאילו משיגו ממש וד"ל. וגם אנו רואים בחוש ששרש הניגון למעלה גם מן הרצון והתענוג שנמשך מעצמות הנפש שהרי כל דאגה וצער היפך העונג יבטל השיר וגם כל עונג יבוטל לגבי עונג שבשיר כידוע המופת ע"ז מדבר והיפוכו שיש בשיר חדוה ומרירות שגם אם יהיה האדם בהתפעלות תענוג וחדוה בלתי מוגבל כאשר ישיר שיר של עוצב בקול ערב היוצא מנקודת הלב או בכלי שיר טוב יבוטל החדוה והעונג ויפול לבו בעוצב וצער עד שיבכה וכן להיפך אם האדם בצער ועוצב גדול כשישמע קול שיר של חדוה ועונג יתפעל בחדוה ותענוג עד שירקד כו' ומזה נראה שהעונג והצער שבכלי שיר למעלה מעונג וצער שבנפש עד אשר מושלים בהם כרצונם להפוך מצער שבנפש לתענוג ומתענוג לצער כו' אין זה רק מטעם ששרש הניגון מגיע בעצם הנפש שנקרא יחידה ששם בחי' העונג והצער בחי' מקור עצמי ולא בחי' התפשטות הארה לבד כידוע. וראי' לכל זה ממה שמצינו בנביאים שכאשר ינגן המנגן דוקא והיתה עליו יד ה' שהוא בחי' גילוי אלקות על בחי' יחידה שבו כו' וכן מצינו בדוד שהיה מנגן לשאול וסר מעליו רוח הרעה כו' וד"ל ובכל זה הרי יובן ג"כ ענין כל בעלי השיר יוצאין בשיר הנ"ל שזהו בחי' עליות הנשמות ומלאכים מנמוך לגבוה כמו מבריאה לאצי' שהוא ע"י הניגון דוקא בהיות שע"י הניגון תגיע הנפש לבחי' עצמות' ממש שהוא בחי' יחידה כי כל כחות הנפש רצון ושכל כו' מתכללים ויוצאין מבחי' הגבלתם להכלל רק בבחי' נקודה העצמי' דבחי' יחיד' שזהו בחי' ראשית התהוות עיקר הנשמה ממקור חוצבה כו' וכאשר צריך להיו' עליות עצמות הנשמה שהוא בחי' יחידה ממקור חוצבה הראשון הגבה למעלה ממקור חוצבה שזהו ענין היציא' ממהות למהות גבוה הימנו אינו אלא ע"י בחי' הניגון שהוא בעצמות דיחידה דוקא כנ"ל והוא המוליך ומעלה לעצם הנפש שתצא מנרתקה הראשון לגמרי ולעלות ולהדבק וליכלל למעלה במקור הגבוה ממקור חוצבה הראשון מטעם הנ"ל שהניגון