רכח, ד

האופים לרעה להיותו בבחי' גבו' קשות דאש התאווה שבאש התאווה שבוושט גם בעסק התו' של"ש ממש כמו גם שאין כוונתו רק להתגדל ולקנות שם או קרדום כו' משא"כ בחי' שר המשקי' דיין ומים דתו' שא"צ בירור כלל אינו מזיק כלל כי אין בו שליטה למות ורע גמור דק"נ כו') וזהו לא זכר שר המשקים דתו' לבחי' יוסף צ"ע שהוא להוסיף תענוג ושעשועי' העצמיי' שבעצמו' א"ס ב"ה שזהו הנק' עוסק בתו' לשמה לשם התו' עצמה להוסיף בה אור העצמי' דא"ס כו' אלא בחי' העונג ושעשועי' שיש בנפשו בתו' שלומד הוא רק לעדן ולהתענג בעצמו להחיות נפשו ולפקחה מצד עצם החכ' דתו' לבד כמו שארי חכמות שיש בהם עונג לנפש עד שמחי' נפשו בעונג נפלא שבעומק חכ' וכאו' אין לי אלא תו' לבד כו' אז אפי' תו' אין לו שעי"ז מסתלק אור דתו' עצמה ממנו כי יכלה אור העונג העליון שבח"ע דתו' מאחר שאינו לומד בכוונה לעשות נח"ר ליוצרו שמשתעשע בתו' זו שלומד רק להחיות נפשו לבד (אע"פ שכוונתו להחיות נשמתו כמו כי אמרתך חייתני וכמו ר"ש שא' חדאי נפשאי כו' לך קראי אדעתי' דנפשי' לתקן נשמתו לבד דמ"מ נפסק אור השעשועים העצמיי' שבתו' למעלה ולמטה ואז ממילא יש קץ וגבול לחו"ב דתו' כנ"ל) וזהו מפני שלא זכר שר המשקים דתו' למעל' ולמטה בחי' יוסף צ"ע להוסיף אור התענוג העצמיי' לבד ולא לעצמו ע"כ הי' קץ וגבול לבחי' שנתיים ימים דחו"ב דתוש"מ שקדמה לעולם לפי שנסתלק מהם אור העצמי' השעשועים העליונים כו' וד"ל:

(יח) וזהו ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם כו'. דהנה כאשר בתו' ה' חפצו של אדם בשמחה ותענוג האלקי רק לעשות נח"ר ליוצרו לבד שישתעשע באור תורתו ויוסיף בה אור כו' שאז נמשך בחי' פנימי' העונג העליון בחו"ב בתושב"כ ושבע"פ שנק' ספר וסיפור בתוס' וריבוי לאין שיעור וגבול כלל שאז ממילא אין מקום ושרש להיות יניקה לרע כלל כי אין שרש להם רק בחיצוני' דחיצוני' לבד אבל כאשר מתגלה כל בחי' הפנימי' דעונג וח"ע למטה גם בחיצוני' הכלי אז אין לרע יניקה כלל מבחי' הטוב משום צד ופינה כנ"ל (כמו במ"ת שהי' פב"פ בחי' פנימי' העונג דעצמות בחכ' שהאיר פניו לבניו שיקבלו גם הם בבחי' הפנימי' שלהם כו' שאז נפסק מהם זוהמ' של נחה"ק כידוע והי' חירות ממות כו') וזהו ענין בחי' פרעה דקדושה דאתפריעו ואתגלו בה כל בחי' נהורין עילאין דוקא דהיינו שנתגלה כל בחי' הפנימי' דוקא בלי מסתיר כלל כנ"ל באורך אבל כשאינו עוסק בתו' בבחי' המשכת שעשועים העליונים לעשות נח"ר ותענוג למעלה בלבד כו' אלא להנאת עצמו בלבד כו' או שלומד בקרירות ועצלות שאינו שמח בד"ת כלל רק לצאת י"ח בשיעור שקצב לו מידי יום לקבוע עתים ללמוד תו' שלומד מן השפה לחוץ ואז א' ויהי מקץ שנתיים ימים שנעשה בחי' קץ וגבול בשנתיים ימים דתו' שקדמה לעולם שזהו מצד הפסקות האור דעונג העליון שבחו"ב דתו' שהן ב' ימים כמ"ש ואהי' אצלו שעשועי' יום יום והוא מ"ש יחיינו מיומיים