קצג, א

והיפוכו והוא מטעם אחד שהוא קטנות הדעת וד"ל) והנה כל זה הוא משל ודמיון לבחי' התוהו שהוא רק בבחינת ב' קוין דימין ושמאל לבד והן מרוחקים ומפורדים זה מזה בתכלית מן הקצה לקצה כמו בחינת החסד ודין שבמדות דבחינת התהו הרי במקום שליטת מדת החסד לא יוכל להיות שום שליטה בשום צד למדת הדין כלל וכלל וכן להיפך כאשר שולט מדת הדין לא יוכל להיות מקום למדה"ר כלל דאין מרחמים בדין כלל וכלל וכן בחכמה שבמדות או מדות שבחכ' שכל המטה כלפי חסד לא יוכל להכיל ולסבול כלל לשכל וחכ' המטה כלפי דין וכן להפך שכל המטה לדין לא יוכל לסבול לשכל הנוטה לזכות כנ"ל במשל שכל ומדות הקטן כו' שהוא רק בקו אחד או כולו חסד וטוב לבד או כולו דין ורוגז לבד כו' וע"כ המדות וספירות דתוהו הן זה תחת זה בלתי יש התחברות וקשר והתכללות זה עם זה כלל וע"כ נק' ענפין מתפרדין עלמא דפרודא כנ"ל מפני שהן מפורדים זה מזה בתכלית בלי יתחברו לעולם כו' (והוא מצד שחסר שם בחינת התיקון שע"י בחי' דעת נוטה שעושה התחלקות והתכללות יחד מכל ההפכים דחו"ג כמשי"ת) אך הנה בחי' עולם התיקון הוא בא בג' קוין דוקא כנ"ל כמו הסגול בג' נקודות כו' והן באים בבחינת התכללות והחיבור זה עם זה דוקא ע"י קו האמצעי שהוא בחי' הת"ת בכלל שכוללם יחד כו' וביאור הענין הנה יובן עד"מ הנ"ל להיות שזהו עיקר ההפרש בין קטן לגדול שהגדול דעתו שלם דהיינו שכלי שכלו רחבים הרבה יותר ויכול לסבול ב' הפכים דחו"ג בכלי מוחו ולבו יחדיו ישכנו כאחד ממש בהתכללות א' היפוך טבע הקטן שלא יכיל ב' הפכים כלל כנ"ל והענין הוא לפי שהגדול בדעת ששכלו רחב ימצא מקום לדבר והיפוכו דהיינו שעל אופן כך וכך יהיה שכלו גוזר ונוטה לזכות וחסד גם בלבו ועל אופן אחר יגזור דעתו ושכלו שיהיה לדין וחוב ואינם תרתי דסתרי כלל מפני שכל אחד יש לו טעם בפ"ע שנסבל בכלי מוחו ולבו (ודוגמא לזה היה בזמן המבול דמטעם לחוב ודין משום כי רבה רעת האדם נהפך לזכות כמ"ש כי יצר לב האדם כו' ע"כ לא יקלל האדמה עוד בעבור האדם וגם לא יוסיף להכות כל חי כו' שהוא כמו ההכרעה לא כולו לזכות ולא כולו לחוב אלא ממוצע משניהם לא ידון רוחי באדם והיו ימיו כו' אבל כלה לא יעשה כו' וכה"ג) וזהו מדת הת"ת שהוא בחינת כח המכריע בין ב' הפכים דחו"ג כו' וד"ל. ושרש ענין ההכרעה דבחינת הת"ת הנה ידוע שיש בכח המכריע כח עליון מב' דיעות ההפכיים המנגדים מאחר שיש בכחו להכריע בהכרעה שסובל ב' דיעות ההפכיים הרי ודאי מוכרח לומר ששרש דעתו גבוה ונעלה מדעת שניהם ולכך ביכולתו להכריע ביניהם דהיינו לכוללם יחד עד ששניהם ישוו בלא פירוד והתחלקות כלל כי כל אחד מוצא כפי מקצת דעתו בדעת המכריע לפי שבדעת המכריע ישכנו יחד ב' הסברות ההפכיים והיו לאחדים ממש ע"כ ב' הדיעות ההפכיים מסכימי' לדעת המכריע עד שהן נכללים בו ממש כאחד וד"ל (וכמו שני תלמידים מנגדים זה אוסר וזה מתיר כשבאים לפני רבם מתבטלים ונכללים כאחד