קעג, א

שאנו רואים בהתפעלות מדת אהוי"ר שבלב שיוצאים ובולטים בצירופי אותיות במח' הרי מתלבש האהבה שבלב בצירופי אותיות ממש במח' וכן ביראה ופחד שעולה במח' נעשו צירופים מאותיות במחשבה שהן בחי' כלי ממש למדת היראה ואין הפרש כלל בין אותיות המחשבה לאותיות הדיבור שניהם הן בחי' אותיות וכלים להכיל האור של המדות בצירופים מוגבלים רק שבמח' האותיות הן בהעלם ואותיות אלו עצמן כשבאים בדיבור הן באים בגילוי יותר בהבל הקול אבל אופן הצירופים א' הן ממש וכמ"ש רואים שכל מה שיחשוב האדם במח' באותו אופן ממש בצירופי' הללו ידבר הדבר בדיבור הן כשחושב מה שידבר או שידבר מה שחושב דהכל א' ממש שאותו הצירוף שרוצה לדבר חושבן במח' וכן מה שחושב ידבר בלי שינוי כלל וכלל וכידוע דה"ג מנצפ"ך שמחלקות אותיות הדיבור בה' מוצאות הן מבחי' ה"ג מנצפ"ך דאי' שמחלקי' לצירופי אותיות המחשבה ממש כמאמר דאימא אוזיפת מאנהא לברתא כו' שהן ה"ג מנצפ"ך דאי' שהוא התחלקות האותיות דמח' מן השכל שלפי אופן זה נמשכו אופן הצירופים שבדיבור ממש רק שזה נק' מאמר סתום וזה נק' מאמר פתוח (כמשי"ת) ומזה הטעם נתן לבן ליעקב את לאה בתחלה אע"פ שברחל עבד עמו להיות שראה בכל עיקר עבודת יעקב שהוא להמשיך החכ' בז' מדות שיבואו בגילוי אותיות כנ"ל א"כ גם באותיות המחשבה דבחי' לאה באים בגילוי מהעלם החכ' ומדות רק שהיא במחשבה ואדרבה א"א ליעקב להתייחד ברחל שהוא הדיבור תחילת כי המחשבה קודמת בהכרח לדיבור שמה שחושב במחשבה ידבר כנ"ל ע"י ה"ג מנצפ"ך דאימא דאוזיפת לברתא שהוא הדיבור וא"כ איך אפשר שיקדים הדיבור למחשבה וז"ש לו לא יעשה כן במקומנו דוקא כמו שהולך סדר השפע מלמע' למטה בבחי' או"י לתת הצעירה לפני הבכירה שהוא הדיבור קודם המחשבה (משא"כ בחי' או"ח הדיבור שרשו בכתר דחכ' בקדמות השכל דאבא יסד ברתא כמ"ש ויבן ה' אלקים את הצלע כו' וזה הי' כוונות יעקב כנ"ל וד"ל) אך הנה לאחר שהי' בחי' יחוד יעקב ולאה במדות ומח' בעלמא דאתכסיי' א"ל לבן מלא שבוע זאת שהן ז' ימי המשתה לבד ונתנה לך גם את זאת שלא הי' צריך לעבוד ז' שנים תחלה אלא אחר הנשואים עבד אותן כפירש"י. והענין הוא כי הנה עיקר עבודת יעקב הי' להביא ולהמשיך לז' מדות עליונות דאצילות בגילוי אותיות וכלים ומאחר שע"י יחודו בלאה שהוא בחי' המחשבה כבר נתייחדו ונמשכו המדות בצירופי אותיות המחשבה אז קרוב הדבר ממילא ומאליו שיומשך ג"כ מהעלם המחשבה לגילוי צירופי אותיות הדיבור בחי' רחל כי ההמשכה מן המחשבה אל הדיבור אין זה עבודה כ"כ כי בנקל מאד להביא המחשבה בדיבור משום דאותיות מנצפ"ך שמחלקות המח' מחלקות לאותיות הדיבור באופן צירוף א' דאימא אוזיפא כו' כנ"ל (וכידוע דמדיבור למח' הוא בבחי' יש מיש משא"כ המחשבה בא מבחי' אין דחכ' כו' וע"כ לא הכיר בה יעקב והי' שנואה לאה כו' כנ"ל) ודוגמא לדבר זה אנו רואים בי"מ דמע"ב יום הא' במאמר יהי אור הרי זה האור נמשך