רלא, ב

שמשפיע כל אשר לו כו' וזהו רק מצד עצם טבע הטוב (בל"א גוטער) שיתן כל עצמותו והיינו שזה כל תענוגיו הפנימים ביותר מכל חיי עצמו כו' והרי באיש שאינו עצם הטוב כ"כ גם שיראה כלי המקבל טוב לקבל לא יתעורר כ"כ ליתן משלו כי אוהב א"ע ביותר כו' ולפי"ז אין המקבל עושה כל עיקר התענוג שבמשפיע כנ"ל שהרי כבר ישנו בטבעו הטוב בעצם אך שהמקבל מביאו מהעלמו לגילוי ביותר והוא מפני ששלימות של עצם הטוב להטיב אינו בא כ"א כאשר יש מקבל הטוב ההוא דוקא כנ"ל שעולה אופן כלי קבלת המקבל דוקא בבחי' שרש ומקור לתענוג השפע לבא בגילוי וכן בסוף השפע אבל לא שעושה לעיקר עצם טבע התענוג הפנימי שכבר מוטבע בו בטבע תולדתו ונמצא דשניהם אמת ואין זה בלא זה כו' וד"ל):

(ד) והדוגמא מכל זה יובן למעלה בענין מחלוקת דלעיל אם שמים קדמו או ארץ קדמה כו'. דהנה כתיב וירא את כל אשר עשה לאחר גמר השפע והנה טוב מאד שזהו עד"מ התענוג של המשפיע הנשלם בגמר קבלת השפע במקבל בכי טוב דוקא כנ"ל. וכך כל אשר עשה ה' בחכ' ומדות להשפיע בדבור ומעשה הכל נעשה ונתקבל בכי טוב מאד הרי זה היה עיקר הכוונה בתחלת התענוג להשפיע חכמה ומדות כו' וכנ"ל דאם לא נתקבל בטוב נפסק תחלת התענוג וכאשר יתקבל ונעשה בטוב יתחזק תחלת התענוג לחזור ולהשפיע כו' וכך כל אשר עשה שנעשה בטוב מחזק לתחלת תענוג מחדש לחדש מע"ב בעונג שבחכ' כו' והוא ביום השבת דכתיב וקראת לשבת עונג כידוע וזהו מ"ד ארץ קדמה דהיינו אופן טוב כלי הקבלה דמקבל כנ"ל שהוא לאחר שתוצא הארץ הכל היה מן כו' בכי טוב הוא שעלה תחלה וממנו שרש הראשון לגילוי שפע דעונג בחכ' עד היו"ד מאמרות אח"כ כנ"ל במשל דהתענוג של המשפיע בתחלה נעשה מהמקבל דוקא (ואע"פ שאמר וירא את כל אשר עשה שזהו בגמר המעשה בפו"מ דוקא. אך זה עלה במח' תחלה וזהו ארץ קדמה שנאמר ביום עשות ה' אלקים שנתקבל בכלי דשם אלקים הוא שעלה במח' תחלה וית' בסמוך שגמר המעשה ממש מדריגה בפ"ע העולה על כולנה. וז"ש וירא את כל אשר עשה כו'). ומ"ד שמים קדמו היינו כמו עד"מ תחלת עצם הטוב להטיב שכבר מוטבע בו בעצם וקדם הרבה לבחי' גילוי שלו בבחי' התעוררות שלו למקבל הטוב כנ"ל וכך ידוע למעלה שמוטבע בכל עילה להתענג מאד בשפעו לעלול הימנו ואם לא היה מוטבע בעצם בכל עילה תענוג עצמי זה להשפיע לשלמטה הימנו הנק' עלול לא היה מתחבר שום אור עליון בתחתון כלל כו' וא"כ ודאי מובן שבתחלת שרש הכל כמו כאשר עלה ברצונו וחכ' כו' הרי נמשך זה הרצון ע"י בחי' תענוג עצמי שיש בעצמו' לשפע זו של הרצון וכן מרצון לחכ' כו' עד התענוג שבדבור להשפיע במעשה סוף הכל כו' ונמצא שקדם בעצמות המאציל תענוג מוטבע כטבע תענוג הטוב בעצם להטיב שמחמתו נמשך הרצון להטיב כו' ומה שע"י מקבל הטוב נשלם עיקר התענוג הזה הוא בא אח"כ בגמר השפע אבל תענוג העצם שבטוב קדם בעצמו בודאי תחלה וקודם גם לשלימות שפעו במקבל