קפח, ד

בבחינת כלי להאיר בה בבחינת או"פ כצורה בחומר כשכל במוח וראיה בעין וכה"ג שהאור מוגבל ומתואר בכלי כו'. וה"ז בא בבחינת גילוי ממש מן ההעלם כאשר מתפשט האור בכלי שהוא תואר וחומר המגביל האור כו'. והב' בבחינת מקיפים דתוהו זהו אור ושפע גבוה מאד נעלה יותר (ששרשו מהעלם אור העצמות דחשך סתרו כנ"ל) שבא בריבוי האור ובתגבורת בעילוי היותר מופלא עד שא"א לו לבוא בגילוי מן ההעלם בשום כלי כלל וזהו בחינת אור המקיף שמצד ריבוי ותוקף אורו ביותר לא יוכל שום כלי להכילו ולסובלו ולהגבילו בתוכו ונשאר בהעלם ומקיף. וזהו שנק' עיגול שמקיף העילה על העלול מלמעלה בעיגול. להיות שאין העלול יכול להשיג' כלל כו' וכמו ע"ד דוגמא כאשר ישכיל אדם שכל עמוק ומופלא ביותר שלא יכילנו כלי מוחו כלל אז לא יכילנו להביאו בכלי הדיבור כלל כי מצד עומקו ביותר לא יוכל להתצמצם במוחו הקטן וכ"ש בכלי הדבור וזהו הנק' אור מקיף דחכ'. ואמנם בשכל שאינו עמוק כ"כ יכילנו בכלי מוחו ויתיישב בו והוא הנק' או"פ דחכ' שיכול לבוא בכלי הדיבור כידוע. וכמו"כ יש במדות מקיף ופנימי וכמו שאנו רואים בכל איש בעבודת ה' כשיתפעל באהבה ודביקות באלקות שמצד ההשגה אלקית שמתיישבת במוחו יהי' האה' מתיישבת בכלי הלב בבחינת או"פ אבל כאשר יתפעל באהבה רבה ברצון הפשוט כרשפי אש שלהבת עזה שלמעלה מכלי ההשגה שבמוח אז לא יוכל כלי הלב להכיל ההתפעלות הגדולה הזאת ולא תתיישב בלב כלל זהו בחינת המקיף דמדות והוא הצעקה שיצעק פתאום בהתפעלות עצמיות הנפש שלמעלה מן המוח והלב כו' וד"ל. והנה ידוע בבחינת אורות המקיפים דבחינת התהו להיותם אורות תקיפים וחזקים בריבוי האור ביותר כנ"ל ע"כ לא יכלו הכלים לסבול האור כלל ונפלו ונשברו והאורות נסתלקו למע' כידוע בע"ח שסיבת שבה"כ דז' מדות דתהו היה רק מפני ריבוי האור ביותר והכלי במיעוט להיותם מבחינת מקיפים כנ"ל. וענין השבירה ונפילה הוא בחינת פיזור ופירוד האותיות שהן הכלים בחלקים קטנים ביותר כו' בפירוד אחר פירוד כו' כמו השכל העמוק ביותר שלא יכילנו כלי אותיות המח' יתבלבלו האותיות ויתפזרו בפיזור לחלקים רבים וקטנים בצירופים שונים מאד עד שיתהוו צירופים זרים לגמרי כמו ענין החלומות שבא מן הרהורי לבו שביום כו' (כמ"ש לקמן בענין יוסף פותר חלומות שהוא בחינת שם מ"ה דתיקון מלך הח' שמתקן לצירופים זרים דחלומות שנפלו מבחינת התהו כו' וע"כ אין החלומות אלא אחר הפה כמ"ש כאשר פתר כן היה כו' דפה הוא בבחינת התיקון כמ"ש במ"א בענין מי שם פה לאדם כו') ולזה הטעם יובן דמפני שלא יכיל הכלי לסבול האור דמקיף ירד ונפל בנפילה אחר נפילה כו' בשבירה ופיזור למטה מטה ביותר הוא שגרם להיות התהוות היכלות הקליפות הגסות ביותר שנק' ג"ק הטמאו' כו'. ונמצא דמה שלא יכול המקיף לבוא לגילוי למעלה קודם השבירה מצד תוקף האור שלא יכילנו הכלי. אבל בירידה ונפילת הכלים למטה מטה כמו בפיזור ופירוד האותיות בצירופים זרים שם דוקא יוכל לשכון האור מקיף בבחינת ההעלם בלבוש