קסט, א

(כי זהו בבחי' פנימי' בינה שנק' עומק המושג שלא יבוא עדיין בהשגה והבנה שאינו יכול להיות מזה תולדות התהוות המדות שבלב כו') וכידוע דכל דבר הנפלא ונעלם מן ההשגה שלא יוכל להכילו כלל אין לו אהבה ותשוקה אליו כלל וכלל לפי שלא יכול להשיגו ולדבוק בו לקבל ממנו אור וחיות מורגש כלל מצד העלמו ביותר ואדרבה לא די שאין לו אהבה ותשוקה אליו אלא שיוכל להיות שיפול בלבו שנאה על דבר זה המופלא ממנו ונהפך מעונג לצער עד"מ אדם שמשכיל ומשיג איזה שכל טוב בלימודו בטוב טעם ודעת הרי מתענג בו ביותר והי' לו לחיות מורגש ממש וכל שטועם טעם בו יותר בהשגת שכלו מתענג יותר בו עד שבאהבתה ישגה תמיד כו'. אבל כאשר השכל מופלא ממנו ולא יכול להכילו בכלי מוחו כלל אז שכלו קץ ואין בו רצון אליו עד ששנאוי הדבר וכמשא כבד יכבד עליו היפוך העונג המורגש בהשגה הנ"ל וד"ל. וזהו כי שנואה לאה שהוא עלמא דאתכסייא שהוא בהעלם המח' (שנק' שכל הנעלם מכ"ר מח' סתימאה כו') להיות בהעלם והפלאה ע"כ היתה שנואה גם לאחר שנשאת לו וזהו שלא חפץ יעקב בלאה שלא הי' לו אהבה ותשוקה אלי' כלל מטעם הנ"ל. משא"כ בחי' רחל עלמא דאתגלייא שהוא הבל הדיבור המורגש שבו דוקא בא אור השפע דשכל ומדות במורגש ובגילוי כנ"ל וד"ל (ויובן דבר זה בעבודה שבלב בתפלה שכאשר משיג השגה האלקי' בטוב טעם עד שבא במורגש בלב דוקא אזי ממילא ישפיע לדיבור שיזמר וידבר בכוונה שבלב בדיבור במורגש דוקא אבל בהתבוננות והשגה אלקי' שנפלאה ביותר מכלי השגתו אין לו שום אור וחיות במורגש מזה עד שלא יוכל לבוא להתפעלות זה במדות שבלב ולא יוכל לבוא מזה להתפעלות מורגשת כלל וכלל ע"כ יהי' הדבר שנאוי וקץ בו בצער ועינוי הנפש ומה גם לצמצם א"ע במחשבה א' משא"כ התגלות השכל בדיבור שבא במורגש באור וחיות ממש לזה יש אהבה ותענוג גדול כו') אך הנה לכאורה אנו רואים להיפוך שכל התענוגים שבנפש יעלו הכל במחשבה דוקא ואח"כ נמשך למדות שבלב כמו התענוג שבשכל בהשגה הרי יתענג בו במחשבה שחושב ומעיין בו תמיד וכן באה"ר בתענוגי' בדבר מה באהבתו ישגה תמיד הכל במחשבה דוקא כידוע שכל תאוה וחמדה יהרהר במח' דוקא ולפי הנ"ל הרי המחשבה בהעלם בלתי בא במורגש כלל. אך הנה שרש הדברים דבחי' לאה יש טעם אחר שאינו עונג אלא צער מפני כלל הידוע דתענוג תמידי אינו תענוג אלא צער וע"כ נק' לאה לשון נלאה כמו וילאו לשתות כו' נלאתי נשוא כו' ולאה הוא בחי' המחשבה כשהיא בחי' נוקבא לקבל בתמידות מן השכל והתענוג ורצון וגם מן המדות וענין נלאה זה הוא בבחי' המקבל דהיינו שהמקבל נלאה לקבל השפע מפני תמידות הקבלה בלי הפסק כלל ותענוג תמידי אינו תענוג גם במקבל כשמקבל תענוג השפע מן המשפיע בתמידות ביותר שנלאה להכיל ולקבל עד שנהפך העונג של השפע לצער ויסורים וכך הוא בתענוג שנמשך ונתקבל במח' שנק' לאה שנלאה המחשבה להכיל ולקבל את התענוג אם הוא