רלו, א

(א) אסרי לגפן עירה ולשרקה בני אתונו כיבס ביין לבושו כו' חכלילי עינים כו'. הנה פסוק זה אסרי כו' קאי אדסמיך ליה עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים כו' פי' כאשר יתגיירו העמים אזי אסרי לגפן כו'. ויש להבין סמיכות הענין למה תלה זה בזה. אך הענין דאמרז"ל אין בין העוה"ז לימוה"ש אלא שיעבוד גליות בלבד כו'. דהנה ימות המשיח אינו העוה"ב שלאחר תחיית המתים שאז יהי' מתן שכרם של צדיקים אבל בימות המשיח יהי' עיקר השלימות במעשה המצות דוקא והוא בבחי' היום לעשותם ולא לקבל שכרם (וזהו שהשיבו משיח היום אם תשמעו בקולי כו') ומה שלא הי' שלימות המעשה באדה"ר בג"ע דכתי' ביה ויגרש האדם כו' וידוע פי' לעבדה ולשמרה שהן רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת ע"י שהי' מבער הקוצים כו' וגם מה שלא נשתלם המעשה בימי דוד ובזמן הבית עד שגלו מא"י כו' ישתלם בימוהמ"ש שאז נק' אדם בשלימות משא"כ קודם לכן ואדם אין כו' כי כל עיקר הכוונה הראשונה שהניחו לאדה"ר בג"ע הוא לעבדה כו' ולא עלתה בידו כו' לזאת הי' הכוונה לתקן המעשה בכניסת אבותינו לא"י בהיות שכל עיקרי המצות תלוין בארץ דוקא כמעט ד' חלקים מהם כו' מזה נראה שעיקר הכוונה בשביל המעשה כמו שאמר היום לעשותם. אך שלא נשלמה המעשה עד יוהמ"ש וד"ל. וזהו שאנו אומרים ושם נעשה את קרבנות חובותינו תמידים כו' כמצות רצונך דמשמע שאז דוקא נעשה כמצות רצונך ולא קודם לכן מפני שעיקר שלימות המעשה לא היה עדיין עד ליוהמ"ש כנ"ל ובגלות שנתקנה התפילה במקום קרבן א"ז עדיין כמצות רצונך ממש. ויש להבין הטעם לכל זה שהרי באמת התפלה יותר גדולה במעלה מן הקרבנות שע"י התפלה מעלה הוא נפש האדם השכליי' ומקריבה לה' אחד במס"נ ע"י ההתבוננות כו' והקרבנות הוא העלאה