רל, א

(א) ויגש אליו יהודה. כתיב קורות בתים ארזים וקאי בבהמ"ק דשלמה כידוע. ומשמע ששיבח בזה לבנין זה דשלמה ביתרון מעלה על משכן שילה וגם על משכן דמשה שלא היה בהן ארזים. וי"ל דהלא ידוע שהיו דפני המשכן דמשה מעצי שטים שהוא מן המשובח שבארזים ובהמ"ק דשלמה לא הי' רק הקורות ארזים לבד כי הדפנות היו מאבנים כידוע וא"כ נהפוך הוא שיש יתרון מעלה במשכן דמשה שהיו הדפנות כולם מעצי שטים ואם שלא הי' שם קורות ארזים כמו בבנין דשלמה הרי היו שם היריעות תחשים כו' ובבנין דשלמה היה מקורה בקור' להחזיק המעזיבה בלבד שהוא מעפר דומם. אך הנה יש להקדים ענין אחד והוא מחלוקת רז"ל אם ארץ קדמה לשמים או שמים קדמו לארץ (ומ"ד שמים קדמו לארץ כמ"ש בראשית כו' את השמי' ואח"כ את הארץ ומ"ד ארץ קדמה ממ"ש ביום עשות ה' כו' ארץ ושמים כו'). וי"ל טעם מחלקותן ואיך שניהם אמת. דהנה ידוע בע"ח שיש ב' מדריגות אור ישר ואור חוזר ויש שני אופנים באו"ח. א' שבא אחר או"י והוא מ"ש נעוץ תחלתן בסופן שזהו בחי' או"י ואח"כ נעוץ סופן בתחילתן שזהו בחי' או"ח וכמ"ש בפרד"ס הרי ודאי דאו"ח זה אין לו יתרון מעלה על האו"י מאחר שמכח התחלה בא הסוף אינו חוזר רק לתחלתו כמשל הכאת החום בארץ או כאור הנופל במראה או כמעין שחוזרין למקום נביעתן בתחלה לבד ולא למעלה משם כידוע. והב' הוא בחי' או"ח שקודם לאו"י דע"ז אמר ארץ קדמה לשמים קדמה ממש. וכך ענין סומעבמ"ת אין הכוונה שעלה רק לתחלת המח' לבד שזהו כמו נסוב"ת לבד שהוא או"ח שאחר או"י כנ"ל אלא הכוונה שעלה במח' תחלה וקודם לתחלת המח' והוא או"ח שקדם לאו"י ולכך לא אמר סוף מח' עלה אלא סוף מעשה דוקא דסופא דמח' אינו עולה רק לתחלת המח' לבד אבל סוף מעשה שזהו לאחר הגמר המעשה הוא שעלה כבר לפני תחלת המח'. וזהו ההפרש בין עולה לעלה דעולה הוא או"ח שעולה אחר או"י ועלה הוא שעלה כבר קודם לתחלת המח' דאו"י. ופי' סוף מעשה דוקא דתחלת המעשה הגם שנק' סוף בכלל ע"ז אמר נעוץ סוב"ת לבד ולא לפני תחלתן וד"ל. ומ"ד שמים קדמו לארץ היינו בבחי' או"י שקדם לאו"ח כמ"ש בראשית ברא כו' כלומר בתחלת המח' ונק' תחלתן וכתרגומו בקדמין כו' אבל מ"ד ארץ קדמה היינו ממ"ש ביום עשות כו' שזהו לאחר גמר וסוף המעשה דוקא שזהו שעלה כבר במח' שלפני התחלה כנ"ל וד"ל ונמצא דשניהם אמת:

(ב) ולהבין ביאור הדברים הללו יש להקדים לזה משל מהשפעה גשמית למטה שאדם משפיע דבר מה כמו השפעת חסד וטוב הנה כלולה שפע זו מרוחניות וגשמיות דהיינו תחלת התעוררות החסד שבמוחא ולבא לעשות טוב וחסד לעני בפו"מ הנה במוחו השרש הראשון ברוחניות השפע הוא הטעם לרצון של חסד מפני התעוררות הרחמנו' העצמי כו' ויורד למח' ומן המח' ללב בהתעוררות המדות ומשם לדבור עד המעשה בפו"מ שהוא החסד הגשמי וא"כ ודאי כל הילוך השפע ברוחניות מרצון עד המעשה עיקר

עמודים המצטטים את אותם מקורות

עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.