כט, ב

אופן ההשגה דבינה כנ"ל אבל גופי האותיות עצמן ומהותן ממש הנה לא נתהוו עיקר מציאותן מבחי' בינה כלל (וגם לא מבחי' חכ' וכ"ש שאין בהם גידול וצמיחה מן חו"ב ולא כמו שבינה מגדלת המדות לפי שנק' או"א מולידים את המדות ותחלה היו המדות כלולים בעבור באימא שהוא רגל הקצר דה"א עלאה דאושיט פסיע' לבר כו') אלא שרש התהוות גופי האותיו' הוא מלמעלה מחו"ב לגמרי וכנ"ל דשרש האותיות דדבור הוא בבחי' העצמות ממש (שהן אותיות הקבועים בנפש עצמה כנ"ל) שלמעלה גם ממקור החכ' כי מ"ש והחכמה מאין תמצא הרי עכ"פ נמצאת מכח המשכיל שבנפש מאין ליש רק שהוא שלא בבחי' השתלשלות עו"ע שנק' יש מיש כמדות שנולדים מן השכל אבל האותיות הן בבחי' עצמיות הנפש שלא שייך לומר בהן ענין התהוות מאין ליש כהתהוות החכ' (ואפי' התהוות רצון ותענוג בא מן עצם הנפש בדרך השפעה והמשכה ע"י אותיות מהעלם לגילוי מציאות רצון ותענוג כו' משא"כ אותיות העצמיים שהן מעצמות הנפש ממש וז"ש לנפש חיה לרוח ממללא בעצם מצד עצמות הנפש (רק ענין הצירוף גם באותיות הרוחניים שבנפש הוא ע"י החכ' העצמי' שנק' נפש השכלי בעצם כמו שצירופי האותיות נעשים במבטא הגשמי' ע"י החכ' שמצרף לאותיות דאבא יסד ברתא כו') רק למטה נעשים האותיות בחי' כלים להלביש את המדות והשכל והשגה אע"פ שהן בכמה הפכים דחו"ג אינו מכריח לאותיות שילביש בבחי' חו"ג שבהן כנ"ל מצד שאין להם שייכות כלל עם השכל ומדות כנ"ל). והנה יהיה איך שיהיה עכ"פ הרי מקור א' להתהוות החכמה והאותיות מעצמות הנפש ממש שכמו שהחכ' נמשכת מעצמות מאין ליש כך האותיות נמשכו לבא במציאות אותיות (והאותיות קודמין לבא בנפש התינוק הנולד בטרם שיומשך החכ' לצרף כו') וע"כ גם בירידת האותיו' בה' מוצאות למטה מן השכל ומדות אז מאיר אור החכ' בהן לעשות בהן כח הצירוף שמצטרפים ממילא מאליהם ולהיות יוצאים בצירופי' שונים מעצמם כמו שהוא בעצמות הנפש שנק' רוח ממללא באותיות הרוחניות שבנפש כנ"ל ששם ג"כ בחי' הצירוף הוא מן החכ' שבעצם כו' שמצד זה נק' רוח ממללא נפש המדבר' לפי שהוא בבחי' מדבר דחכ' כו' וד"ל:

(נד) (ומזה הטעם אמר בבחי' הדבור גם כשנק' בת אבל היא נק' בת אבי דוקא ולא בת אמי שזהו מצד שרשה הראשון שהוא בחכ' שנק' מדבר וכן אמר ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת) וז"ש (מדר' ש"ה ספ"ג) לא זז מחבבה עד שקרא' בתי ואח"כ אמי ואח"כ אחותי דתחלה עליית המל' באור אבא מחמת הצירופים שבה דאבא יסד ברתא ואח"כ עלייתה באור אימא ממש קורא' אמי ואח"כ אחותי בבחי' מקור אחד לחכ' ואותיות וכמ"ש וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי כו' (כמ"ש בזהר ומבואר במ"א באריכות) וז"ש ה' בחכ' יסד ארץ דוקא שזהו בחי' המל' שנק' ארץ עלאה שהוא בחי' הדומם דאצי' בחי' האותיות מצד עצמן ששרשן אחד עם שרש החכ' במקורה העצמית שמאין ממש תמצא (כמו נפש המדברת כנ"ל). ע"כ גם למטה בחכמה יסד ארץ שיסוד הארץ וקיומה הוא בחכ' דוקא ולא בתבונה שהוא בבחי' החי שלמטה