כח, ג

עד שחו"ג דמדות הן רק ע"פ חו"ג בלי נטיה כלל כי ודאי א"א שיתהווה מדת החסד בלב משכל שמטה כלפי דין וכן להיפוך וכמו"כ בהתפעלות אוי"ר חדוה ומרירו שהוא רק ע"פ אופן התפעלות השכל כידוע וזו הוראה גמורה על היות המדות מסוג וערך אחד עם השכל לפי שמדות הללו כלולים היו תחלה בשכל ואין זה רק גלוי מן ההעלם שנק' יש מיש כמ"ש במ"א וע"כ לא יוחלף ולא ישתנה כלל מחו"ג דשכל בחו"ג דמדות (וראייה יותר לזה מגידול השכל עם גידול המדות כא' ממש כמ"ש לפי שכלו יהולל איש כנ"ל באריכות) ואותיות הדבור אחד הוא בגדול וקטן וגם יכול לדבר דברי דין הגם שבלבו ודעתו חסד אע"פ ששכלו נוטה לדין זהו בדרך כפיה והכרח וע"פ הרוב המוח שליט על הלב כו' וד"ל:

(מח) ואע"פ שיש התכללות דחו"ג שבחי' אור הגבו' מאיר בכלי החסד (כמו שברוגז רחמים יזכור וכן להיפוך בחסד יעשה דין כיוסף עם אחיו או כיסורים של אהבה לצדיקים (ברכות ה, א) וכמשלם לשונאיו כו' שמשכל של חסד נעשה דין לצדיקים ומשכל של דין נעשה חסד לרשעים כו' ה"ז בחי' התכללות דחו"ג שבשכל שנק' גבו' שבחסד וחסד שבגבור' שזה בא גם במדות לפי אופן חו"ג דשכל בהתכללותן אז בהתפעלות המדות ג"כ כמוהו (ומה שאו' יה"ר מלפניך שיכבשו רחמיך כו'. שזהו שלא כמו בשכל הנוטה כלפי דין היינו מצד הר"ר דרצון הפשוט דוקא שלמעלה מן השכל כו'). וא"כ הרי מובן עכ"פ מכ"ז ההפרש בין אותיות למדות שהמדות באים מן השכל בדרך השתלשלות עו"ע כחומר וצורה שהן בינה ומדות כמו צומח וחי שקרובים בערך כנ"ל. אבל האותיות הגם שמלבישים למדות ושכל אין זה בדרך השתלשלות עו"ע כלל בבחי' חומר וצורה במדות עם השכל שהרי אותיות א' הן לבחי' חו"ג דחו"ב ומדות כנ"ל. ויובן מזה גם בבחי' הדומם שהן בחי' האותיות ששרש מציאותם הוא למעל' מבינ' ומדות שהן צו"ח לבד כו'. אלא שרש הדומם דאותיות הוא בבחי' העצמות ממש כנ"ל באותיות שבנפש עצמה כו' וד"ל:

(מט) ובכ"ז יובן בתוס' ביאור בטעם ענין הנ"ל במה שבהמות וחיו' יצאו גופם ונפשם כא'. וכ"ה המלאכי' שנק' בהמות וחיות להיות שהן בבחי' צומח וחי שזהו בחי' הצמיחה דמדות מן השכל שנק' חי כנ"ל שהוא בא בבחי' השתלשלות עו"ע שהרי חו"ג דשכל יכריח ויחייב חו"ג דמדות כנ"ל (וכגידול המדות עם השכל כנ"ל) אבל בחי' הדומם אע"פ שלמטה הוא ביותר גם מן הצומח ורחוק הוא מערך החי וכ"ש מבחי' המדבר מ"מ נתלבש בגוף האדם הדומם מבחי' מדבר דוקא שלמעלה מן החי משום דשרש הדומם בעצמות כאותיות שנק' דומם ששרשם בעצמות הנפש רק שהושפל למטה ביותר שכל הגבוה יותר יותר יושפל למטה משום דנתב"ס וסב"ת כו'. ועכ"ז לא יצא גוף האדם עם נפשו כא' כבהמות וחיות שהן בצו"ח שקרובים זע"ז משא"כ הדומם שרחוק בערך מאד מן בחי' המדבר רק שנתלבש' בו הנשמה אח"כ והיה בו לנ"ח בחומר וצורה מצד שרש הדומם בעצמות הנפש שנק' נפש המדברת רוח ממללא. וז"ש אחר ויפח באפיו נ"ח ויהי האדם לנ"ח רוח ממללא וד"ל: