נב, ד

שבדבור יותר מכל פנימית שבו והוא מה שהקול מעורר הכוונה שזהו קול פשוט שבהבל הדבור החיצוני שעי"ז מתעורר הכוונה הפנימי' שהוא מקור השכל כו' כמו שאנו רואים בחוש שכאשר ידבר האדם בקול רם יוכל לעורר כוונה פנימית שבהשגת השכל יותר מעומק כח שכלו בעצם (וראי' לזה מאשר אנו רואים במתווכחים בדבר חכ' שכאשר יעמוד על תמצית הרצון וכ"ש בבחי' נקודת אין דחכ' כו' שלא יכול לפרש בדבור יצא הדיבור מלבו בקול רם וכן בדבר שנוגע לחיי נפשו שיטעון בזכות עצמו ירים קולו בדבורו בלי בחירה כלל וכן כשמדבר התנצלות ע"ע לפני השר שימצא חן בעיניו וכה"ג ולא עוד אלא שע"י הקול פשוט שבדבור בקול שיר וזמרה יעורר גם הכוונה הפנימי' שברצון ותענוג בנקודה האמיתית שבעצמות הנפש כו' וכמו שיעורר בקול שיר לב זולתו שיטה רצונו אליו באה"ר בתענוגים כו' וד"ל וא"כ בהכרח לומר שיש שורש ומקור להבל קול החיצון שבדיבור בעצמו שנק' חומר הדיבור במעלה ומדריגה עליונה יותר משרש ומקור השכל והרצון ותענוג הנמשך בחכ' ע"כ יכול לעורר הכוונה שבמוח ולב מן העצמות כו') וזהו ענין פסד"ז דהגם שכל פסד"ז אינו רק בשבח ותהלה שבא בהשגת שכל איך שבורא הכל וכל הברואים אומרים שירה כו' אבל בקול שיר וזמרה שבהבל קול החיצון הזה הוא שבכחו לעורר הכוונה הפנימי' שבמוח ולב כנ"ל וע"כ עי"ז דוקא יכול לכוין הכוונה הפנימית בי"ח שהוא למעלה יותר מכוונה פנימית דק"ש שלזה א' יסדר שבחו ש"מ ואח"כ יתפלל כנ"ל דהנה בק"ש העיקר הוא בבחי' יח"ע דאו"א שנק' יחוד פנימי כמו שהן בעצמות ממש שלמעלה מהתפשטות דבינה במדות והוא מה שא' שמע ישראל שמע שמיעה בבינה להבין ולהשיג בתמצית המושג ביח"ע דהוי"ה אחד כו' ובבחי' נקודה דאין דחכ' כמו שהוא באמתתו מצד עצמו במקור כח החכ' כו' כנ"ל. וזהו שנעשה ע"י ב' ברכות דשתים לפניה א' ברכת יוצר שמדבר בביטול המלאכי' דבריאה ויצירה כשרפים וחיות שמשבחים ומפארים ואומרים קדוש וברוך כו' ע"י ההשגה הנגלית דאימא מקננא כו' ועי"ז קול זה מעורר הכוונה הפנימית בק"ש ביח"ע דפנימית בינה בפנימית חכ' בא' שמע כו' וע"י קול החיצון שבברכת אה"ע שמדבר בנשמות בשרשם בפנימי' דאו"א שיומשך על ידם יח"ע דתו"מ וכמ"ש ותן בלבנו בינה כו' לשמור ולעשות דוקא וזהו שנעשה עי"ז יח"ע דתו"מ בק"ש במצות ת"ת ודברת בם וקשרתם כו' אח"כ ואהבת שהוא ענין צווי ע"י המשכת אוי"ר דמלאכים וענין ממילא כפי שרש נש"י בפנימית דאו"א וכמו שמסיים הבוחר בעמו ישראל באהבה כו' (וענין הדבור דד"ת נק' דיבור פנימי ששרשו בפנימית דחו"ב דתורה ודבור חיצוני בקול רם שזהו מצות עיון דתו"מ וקריאה כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם כו') עד אמת ויציב שהוא היכל הרצון דכתר למעשה דמצות בפ"מ דנתב"ס דוקא כנ"ל וד"ל:

(כח) אך הנה כל זה הוא בבחי' הדבור עכ"פ ששרשו בפנימית דחכ' (שנק' ח"ס) בחי' צומח שבדומם העצמי כנ"ל שנק' אדם בכלל (והוא אדם פנימי בפנימית דחו"ב