נב, ג

בדבור ברבוי התחלקות הצירופים שנמשך מרבוי התחלקות צירופי אותיות דמח' דהיינו מבחי' ה"ג דאימא דאוזיפת מנהא לברתא כידוע ונק' מאמר פתוח מח' שבדיבור אך מדרגה הב' בדבור הוא פנימית השכל שנק' עומק המושג כנ"ל שהוא עומק העיון בכח תמצית השכל שעדיין לא יוכל לבוא בצירופי אותיות הדיבור כמו הטרוד בלימודו בעיון גדול שמעמיק לעומק תמצית השכל שאז הדיבור יבא ממילא בלי בחירה והוא הדיבור שבחשאי דמרחשין שפוותיה ונגרר אחר עומק המושג מבלי ירגיש בו כלל (וכמ"ש במ"א שזהו בדיבור דד"ת שהוא בביטול גדול כמו שעונה אחר הקורא כמו תען לשוני כו' לפי שאו' דבר ה' וכמ"ש ואשים דברי בפיך ואינו דיבור של עצמו כלל וזהו ענין איתמר איתמר ממילא כו'):

(כו) וזהו שרש הדיבור הפנימי כמו שהוא בפנימית בינה וזהו בחי' דיבור שבמח' שכלול במח' דבינה בפנימי' שבה שא"א להביא כלל בגילוי הדבור דהגם שיאריך בדיבור בהסבר השכל והסברא לא יבא על עומק המושג שהוא התמצית כמו שא' דלא קאים אינש אדעתיה דרביה בפנימי' הכוונה שבשכל ששמע מדבורו כו' וד"ל ועכ"ז יש יתרון מעלה בחיצוניות הדיבור שמסביר השכל יותר מפנימית שבו כי אנו רואים שיבא על שכל חדש יותר ועמוק יותר בלי הכנת כח השכל לזה כלל אשר לא היה בכלי שכלו להשיגו רק מחמת רבוי הדיבור ובו יתברר יותר אמיתי' השכל לעומקו יותר מבתחלה בעומק המושג שהיה לו כנ"ל בעומק בינה שבלב כו' לפי שיש כח ושרש בחיצוניות יותר מבפנימית מטעם כלל הנ"ל ואף גם מפנימי' הדיבור יותר שהוא מה שבא לכלל שתיקה כמו אשתומם כשעה חדא לפי שעולה בכח המשכיל כל שכל מן ההעלם לגילוי בבינה שזהו בבחי' ח"ס שע"ז א' סייג לחכ' שתיקה כמ"ש במ"א שזהו ענין מלה בסלע כו' עכ"ז באריכות הדבור ימצא מן העלם כח המשכיל יותר מן השתיקה מטעם זה וד"ל אך כל זה הוא רק בשרש הדבור בחכ' שיעלה למקור החכ' בבחי' פנימית דחו"ב שאין זה רק מצד הצורה שבדיבור נפש המדברת דברי שכל (והחיצוניות שבו יותר עליון מן הפנימיות) אבל חומר אותיות הדיבור בהבל קול החיצון ששרשו בעצמות אור המקיף דכתר כנ"ל הוא למעלה ג"כ מפנימית הדבור שבחשאי (וגם בשתיקה כו') להיותו למעלה גם ממקור השכל כי מקור השכל שממנו שרש הדיבור בפנימית וחיצוניות הנ"ל אינו רק בבחי' צומח לבד מעצמות דאור הכתר ונק' צומח שבדומם כמו האילן שצומח מן הארץ וכשערה הצומחת מן הראש כו' כמ"ש במ"א שאינו רק בחי' התפשטות העצם אבל בחי' העצמות דכתר נק' דומם שלמעלה מצומח שבו כו' שהוא למעלה מבחי' אדם הנק' רוח ממללא כלל (וע"כ סייג לחכ' במקורה ג"כ מן השתיקה לגמרי וידוע דנתב"ס דוקא והיינו בחי' אותיות העצמיים שבנפש עצמה שמלובשים בכלי אותיות המבטא שזהו חומר הדבור בהבל החיצון שבקול הגשמי דוקא כנ"ל וד"ל:

(כז) וזהו הטעם שאנו רואים יתרון מעלה בקול החיצון