קב, ד
באמת יקטן מאד בעיניו עד שכלא ממש חשיב וכאילו אינו רואה טוב כלל וכלל כמו שבעין טובה אינו רואה את החוב כלל כנ"ל (כמו (במדבר כג, כא) לא הביט און ביעקב (כלל) או כמ"ש (איוב יא, יא) וירא און ולא יתבונן כלל שאעפ"י שרואה את העון אינו מתבונן בו כלל) וכך הוא להיפוך ממש בעין רעה שיתבונן דוקא בחלק הרע להגדילו ביותר הרבה מכמו שהוא עד ק' פעמים ויותר ולא יתבונן בבחי' הטוב כלל אדרבה מקטינו לגמרי עד שכלא נחשב ממש ובודאי כל זה ימצא בשכל וטעם דוקא מפני שעין רעה זו יגרום כל הטיית השכל וסברא לדון הכל לחוב דוקא כמו שבעין טובה יגרום הטיית כל השכליים וסברות לזכות כנ"ל לפי שהן ב' קוין הפכיים בתכלית מן הקצה לקצה ממש וד"ל. (ונמצא מובן שב' קוין דעין טובה ועין רעה הן ב' הפכי' רחוקים ועמוקים בנפש יותר עד שגם הרצון וחכ' וגם נקודת הרצון העצמי כאב לבנו יהופך מהיפוך להיפוך ממש כנ"ל וא"כ בהכרח שיש בבעל הרצון ב' נטיות להטות לנקודת עצם הרצון לטוב שהוא ע"י עין טובה או להיפוך להטות לנקודת עצם הרצון לרעה שהוא ע"י עין רעה כו' והרי יכול להתהפך מעין טובה לעין רעה או להיפוך גם באהבה העצמי' דאב לבנו א"כ ודאי יש בעצמות הנפש כח עליון משניהם (וכמשי"ת בסמוך) עד שמחמת זה יוכל להחליף מעין טובה לעין רעה כמו האב כשכועס על בנו או להיפוך כשירצה וימחול האב לבנו יחזור לראות עליו בעין טובה ועכ"ז כח הימין דעין טוב גובר על כח השמאל דעין רעה עד שיוכלל בו ממש מטעם שית' בסמוך דתרין עיינין אתהדרו לחד כו' וזהו שמבקשי' יהי רצון מלפניך כו' וד"ל):
(כו) ונמצא מובן מכל הנ"ל דיכול להיות הטיות הרצון והשכל להצדיק ולהרשיע מן הקצה לקצה והכל תלוי בעין טובה ועין רעה כמו שאם ידונו את אדם החוטא לפני המלך אם יסתכל עליו המלך בעין טובה ימצא לו כל הזכיות להצדיק את הרשע כצדיק גמור הגם שחטא חטא גדול ימחול לו כי לא יתבונן כלל על כל חטאיו ועל כל הרע שעשה יקטין הדבר מאד אבל אם יסתכל המלך בעין רעה גם לאיש צדיק מעיקרו ירשיע ולא יועילו לו כל צדקותיו הרבים כי לא יתבונן אליהם כלל ועונו תגדל בעיניו גם שהוא עון קל מאד עד שהוא כרשע גמור כו' ונמצא נעש' הטיית השכל לשפוט לצדיק כרשע גמור ולרשע כצדיק גמור דהיינו שיגזור השכל ורצון לעשות מעון וחטא גדול באמת להקטינו מאד או להיפוך להגדיל חטא ועון קל ביותר עד שיגדל במאד ומצד זה יבא המשפט בשינוי גדול מן הקצה לקצה להצדיק את הרשע ולהרשיע את הצדיק והכל בשכל וטעם א' דאותו השכל והטעם שחייב וגזר לדין ועונש הוא יגזור לזכות וחסד מצד האהבה והרחמי' שהוא כשמסתכל בעין טובה כנ"ל כי הרי צריך לתרץ על העון וחטא גדול שעשה באותו הטעם עצמו שחייבו לדין להפכו לזכות ולהקטינו מאד וכמו בענין דור המבול שאמר תחלה וירא כי רבה רעת האדם שהגדיל הרע שלהם ביותר ונתחייבו כליי' כו' מטעם זה ואח"כ כשנסתכל עליהם בעין טובה ע"י שהריח בריח קרבן נח א' כי יצר לב האדם רע כו' שמטעם זה עצמו נידון
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.