כד, ג

הנ"ל מה שהבהמות וחיות יצאו במע"ב גופם עם נפשם כאחד ממא' אחד דתוצא הארץ נפש חיה כנ"ל. דהנה שרש גוף ונפש דבחי' החי הגוף הוא בחי' צומח ונפשם הוא בחי' החי והצומח מתיחס בערך אחד וסמוך אל החי עד אשר מטעם זה בחי' הצומח נכלל בחי כנ"ל במדות שכלולים בשכל וצומחים משם כו' ונק' צומח שבחי שמתאחד עמו ממש ע"כ יוצאים וצומחים מן הארץ כאחד ממש להיות סמוכים ומתאחדים כאחד בשרשם ברוחני' דצו"ח עד רום המעלו' (וכמו גם במלאכי' שנק' אריה ושור שיצאו גופם ונפשם כאחד מארץ עלאה כנ"ל) עד גם באצי' כצו"ח דאצי' שהן מדות מבינה דאצי' שצומחים ומתגדלים כאחד כנ"ל. אבל בחי' הדומם הוא בריחוק הערך מאד ממהות החי יותר מן הצומח (שהרי צומח נכלל בחי במה שהחי יצמח כעשב השדה אבל הדומם אינו נכלל כ"כ כמו הצומח ואע"פ שיש בחי' דומם גם בחי כעצמות וצפרנים הרי גם הם מתגדלים וצומחים כו'. וע"כ אין החי יכול להתלבש בדומם להיות לו צורה לחומר ממש שהרי לא יצא השור במע"ב גוף דומם כעפר ואבן עם נפש רק בחי' צומח דוקא כנ"ל) לפי שהחי ערכו רחוק מן הדומם (וגם חלק הדומם שבו הוא בחי' צומח והוא צומח שבחי דוקא כנ"ל) וכמו שא"א שיתלבש השכל בחי' החי הרוחני באותיות הדבור שנק' דומם ברוחניות להיות בבחי' חיות ואור ממש כערך יחוס החי דשכל עם הצומח שהן המדות שהשכל עם המדות הם בקירוב ויחוס אחד ממש כנ"ל. אבל עצם מהות האותיות דדבור אין להם ערך ויחוס כלל אל השכל שנק' חי ברוחניות הנפש כי הרי הן מהות דומם בפ"ע לגמרי בלתי יש להם חבור ויחוס בעצם אל השכל כלל (ומה שהשכל יוצא ע"י אותיות וצירופים זה בא בדרך התלבשות לבד שלא בערך וסוג אחד כלל וכהתלבשות נפש האדם בעפר הדומם שנאמר ויפח באפיו נ"ח ויהי האדם לנפש חיה ות"א לרוח ממללא נפש המדברת כו' כמשי"ת) ולא כמו המדות שבלב שמתפעלים מן השכל שבמוח כנ"ל שמתיחסים אל השכל בערך וסוג אחד ממש. וע"כ גדילים כאחד ממש כנ"ל בענין לפי שכלו כו' עד שהתפעלות המדה שבלב יחוייב להיות ע"פ השכל. לפי אופן זה השכל דוקא כך יוליד התפעלות המדה אם בקטנות או בגדלות שמשכל קטן הערך יוליד התפעלות אהבה בקטנות הערך ומשכל גדול יותר יוליד ויחייב התפעלות אהבה בגדלות יותר. וכן משכל מטה כלפי חסד לא יולד מדת הדין ומשכל מטה כלפי דין לא יחוייב מדת החסד כו' עד שלפ"ע אופני השגת השכל בחסד ודין וממוצע כו' כך ממש יהיה אופני התפעלות ותולדות המדות חג"ת שבלב שנסתעפו מן השכל כידוע עד שנמצא יש יחוס וערך אחד ביניהם ממש מאחר שיחייב ויכריח השכל להיות התהוות מציאו' אוי"ר כזאת דוקא לפי אופן אותו השכל דוקא והוא להיותם קרובים וסמוכים זע"ז בגדר וסוג אחד כנ"ל בשרש בחי' הצומח והחי כו' משא"כ בחי' אותיות הדבור יש להם מציאות ומהות בפ"ע מה' מוצאות הפה גם בלא שכל (ומדות שבלב) כלל. והן בלתי מתיחסים אל השכל עד שיחוייב לומר שמזה השכל יולד התהוות אותיות הללו וזה השכל יוליד אותיות אחרים כי אותו השכל המוליד אהבה או