קא, א

מסתפק בדבר אם עשו כפי צעקת מדה"ד כו' ועוד למה תלה בירור הספק במה שירד במדה"ד דוקא ואין זה תירוץ כלל על גוף ענין טעם ירידה זו כו':

(יז) אך הנה כל זה יובן בהקדי' תחלה שרש ענין מדה"ד ומדה"ר למעלה ואח"כ יובן ענין הירידה ממדה"ר למדה"ד כו' והוא ענין הידוע בבחי' התחלקות הקווין לימין ושמאל בחכ' שיש שכל המטה כלפי חסד דוקא ויש שכל המטה כלפי דין דוקא כמו ושפטו העדה והצילו העדה שבסנהדרין יש הרבה מזכין ומצילין בטענות שכל של זכות והרבה מחייבים בטענות ושכל של שכל וטעם המחייב לדין וכך הוא בכל דין ומשפט הוראה כמו ב"ש אוסרין וב"ה מתירין וזהו הנק' מדות דחו"ג שבחכ' שהן ב' קווין שקולין לימין ושמאל ויש מכריע שהוא בחי' דעת נוטה להכריע לחסד או לדין כו' והכרעה זו בא ג"כ מצד השכל והחכ' כידוע ואמנם הנה אנו רואים שיש הכרע' להגביר הקו ימין דחסד שבחכ' על קו השמאל של הדין והוא בא ממקום גבוה יותר מן החכ' והוא הרצון שכפי שיטה הרצון כך יטה את השכל והחכ' ללמוד זכות גם למי שראוי עפ"י השכל לדין ויכול לסתור כל טענות שכל של חוב ולהפוך הכל לזכות כמו שמצינו בענין השוחד שא' כי השוחד יעור עיני חכמים כעובדא דר"י שהביא לו כלכלה דפרי והתחיל לצדד בזכותו וא' לו טענות לזכותו כו' (כתובות קה, ב) ולכאורה דבר זה תמוה שהרי עיקר השוחד הוא להטות ולעוות משפט במזיד שיודע שהדין לחוב רק מחמת השוחד שקיבל יפסוק להיפוך ממ"ש בתורה וא"כ אין כאן הטיית שכל לזכות כלל וזה אינו במשמעות ענין יעור עיני חכמים מאחר שבמזיד פוסק הדין להיפך ממש ממ"ש בתורה אלא ענין יעור הוא שרואה בעקלתון כעור ממש והוא רק ענין הטעות שמטעה א"ע ביותר וכמו שוגג הוא בדבר זה שמחמת השוחד נמשך הרצון בנפשו לטוב ולחסד עד שנדמה לו הדין ומשפט באמת לזכות ולא לחוב כלל וגם זה תמוה דגם אם יש את נפשו ורצונו לטוב מהיכן יפול בטעות גמור כזה לדון לזכות אחר שהדין ומשפט זה מפורש בתורה לחוב אלא צריך לומר דאעפ"י שהדין מפורש לחוב מ"מ יטה את המשפט לזכו' אך לא שיפסוק היפוך ממ"ש בתורה אלא ימצא שכליים וסברות רבות לומר שזה החוב אינו מחייב לאיש זה בענין זה כלל מכמה טעמים של זכות שימצא עליו עד שיהופך מדין וחוב לזכות וחסד ממש להצדיק את הרשע כו' וא"כ הרי גם בדבר שכבר מפורש לדין וחוב יטה כח שכלו מצד הרצון לטוב להפוך החוב לזכות לעשות מרע טוב כו' וגם זה אינו מובן לכאורה דאיך יכול להפוך ולסתור שכל וטעם של דין העומד לנגד הזכות לעשותו לזכות אך הענין הוא דמצד רצון נפשו לטוב לא יראה בעין השכל לטענה של חוב לחייב כלל כי מרוב אהבתו ותשוקתו לטוב וחסד יטעה א"ע כ"כ עד שהוא כעור בלתי יראה כלל את החוב והדין וכלא נחשב ממש מריבוי טענות של הזכות שממציא בשכלו כו'. וע"ד דוגמא באדם עצמו שאינו רואה חוב לעצמו כלל ולא שאינו מוצא שום חוב ודין ע"ע כלל אלא מצד רוב אהבתו א"ע אינו רואה החוב שבו לחוב ודין כלל כי מוצא