מט, ג

היש דנבראים בעצמות אלקות המהווה אותם תמיד מאין כו' איך שהוא לאמיתתו ממש הרי יתפעל בעונג ושמחה מצד זה הדבר בעצמו שהוא בחי' עצמות אלקות ממש שא"א לבא בהשגה וטעם השכל איך שהוא מהווה ומאציל כו' ואין כאן התפעלות אהבה או יראה עדיין במהות בפ"ע אלא גם התפעלות אוי"ר כלולים בהתפעלות עצם הדבר הזה ואינם נרגשי' במציאות בפ"ע כי אוי"ר בהרגשה במציאות בפ"ע לא יתכן אלא כאשר הוא נפרד מעצם הדבר האהוב שיתכן לומר שהן ב' דברים נפרדים והוא אוהב אותו הדבר ומשתוקק אליו כמו שמשתוקק הא' אל רעהו הנפרד ממנו וחפץ להתדבק בו כו' שזה לא שייך אלא בהתבוננות שבאה בהשגת שכל וטעם איך שהוא ית' מהווה מאין כו' ואח"כ נעשה קיצור מן ההסבר שהוא רק מאחר שהוא העיקר ומקור המהווה ומחי' הכל מזה יולד האהבה והתשוקה אליו הרי שיצא מן ההשגה לגילוי אהבה זו שהוא יש מי שאוהב והרי הוא נפרד מעצם הדבר שהוא תמצית ההשגה בעצמות אלקות המהווה כנ"ל רק שמשתוקק אליו לאהבה אותו ולדבקה בו כו' ויש שיעור והפסק להתפעלות אהבה ותשוקה זו כאשר יכלה כח הטעם והשכל שמחמתו נתפעל ומאחר שהוא נפרד ויש מי שאוהב ומרגיש בעצמו אהבה זו כו' ועכ"ז יש מצוה ורצה"ע באהבה זו הגם שהיא נפרדת מן העצם ותופסק לאחר זמן מה והוא מצות ואהבת לשון ציווי לאהוב את הוי"ה אלקיך שהוא מה שהתבונן ביח"ע דשמע ישראל כו' הוי"ה אחד כו' אבל התפעלו' אוי"ר שבפנימית בינה בשמע ישראל זה עצמו שהוא ההתפעלות אלקות מצד העצם בבחי' תמצית ועומק המושג כנ"ל וכ"ש וק"ו בבחי' ראי' דעין השכל דחכ' שהוא בבחי' ביטול עצמי שמתאחד בעצם הדבר ממש כמו שהוא למעלה מן ההשגה לגמרי ואינו מרגיש עצמותו כלל כעומד לפני המלך ממש הרי הגם שיש בו אוי"ר א"א לומר בהם שהן בבחי' נפרד מן העצם כלל לומר בו ב' דברים שיש מי שאוהב כו' אלא האוי"ר הללו מתאחדי' בתכלית בביטול העצמי זה שמצד עצמות אלקות ממש ואינו מרגיש באוי"ר זו כלל כמו המתבטל לפני המלך הגם שתכלה נפשו ברשפי אש האהבה בהסתכלו באור פני מלך אינו מרגיש התפעלות זו כלל כי הוא בתכלית הביטול מעצמותו לגמרי מכל וכל רק נכלל בעצמות המלך מצד עצם הדבר בלבד כו' רק כשהולך ומתרחק ממנו שיהי' בבחי' נפרד אז יתכן שיתפעל אליו באהבה שנק' יש מי שאוהב כו' ויש טעם לאהבה זו בשכל והשגה ומרגיש עצמו באהבה זאת ומה טעם יש בה ותופסק מיד בכלות ההשגה אעפ"י שמתאחד מאד בהשגה זו אין זה מצד עצם הדבר שהוא כרואה פני המלך כנ"ל בענין שמיעה דבינה שאינו דומה לראי' דחכ' כו' וד"ל:

(יד) וזהו בחי' חו"ג המכוסי' ביסוד אימא בהתקשרות בעצם המושכל מצד עצמו שאז האהבה בלי הפסק והכרחי' היא ממילא ולא ירגיש בה כלל וזהו פי' הב' דואהבת לשון ממילא ולא לשון ציווי ונק' היכל אהבה שמתאחד בחו"ב כו' (כמ"ש במ"א) (ודוגמא לבחי' אוי"ר זו הכלולים בפנימי' דחו"ב כנ"ל אנו רואים במצות ת"ת גם עכשיו שצריך להיות באוי"ר כמו שהי' במ"ת כמו שאמר מה להלן באימה ויראה