צז, ב

לדרגא דדינא כו' דאשכחן ירידה לטב כמו (שמות יט, כ) וירד ה' על ה"ס אשכחן ירידה לביש וכו' ואשכחן ראי' לטב וירא אלקי' את בנ"י (שמות ב, כה) ראי' לביש ארדה נא ואראה כו' ואשגחא עלייהו בדינא וע"ד המכסה אני מאברהם עכ"ל. ועיקר הדקדוק בפסוק זה הוא מ"ש בסוף ואם לא אדעה מהו ואם לא דמשמע שמסתפק הוא שמא אין האמת כצעקת מדה"ד (שא' בזוהר כצעקתה דא גזרת דינא דתבע' על עלמא כו') הבאה לפניו ולא עשו רעה כ"כ הלא אין דבר נעלם מאתו ית' כנ"ל וגם מהו שאמר ואם לא אדעה כו':

(ב) אך הנה כל זה יובן בהקדי' תחל' ענין א' בהשגחה האלקי' על כל הברואים בפרטות דוקא שנבוכו בה כל הפילסופים הראשונים מצד הקושיא שהוקשה להם מאד איך יכול להיות ההשגחה הפרטית שבאה בהתחלקות וריבוי ופירוד מאחדות הפשוטה בתכלית שהוא מושלל מכל ריבוי כו' ואיך ישגיח על כל חלקי הנמצאים בפרט וכתיב עיניך פקוחות על כל כו' ומבין אל כל מעשיהם וגם על חלקי החי וצומח כו' ובאמת אין מקום לקושיא זאת כלל דהא כתיב (ש"א ב, ג) כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות כו' דהיינו בחי' ד"ע וד"ת ד"ע הוא בבחי' סובב כ"ע שסוקר הכל בסקירה א' וכידוע וד"ת הוא מה שיודע ומשגיח על כל פרטים וכמ"ש המגביהי לשבת ואז דוקא משפילי לראות בשמים וארץ בהשגחה פרטי' ואין זה ב' הפכים כלל לפי שסובל ב' דיעות הללו יחד (וזהו ולו נתכנו ולא כו') וכמא' דאיהו תפיס בכ"ע בפרט ולמת"ב כלל וכך ארז"ל הוא מקומו ש"ע ואין העולם מקומו כו' דשניהם אמת וד"ל (וגם בלשון הרמב"ם מובן ע"ד זה במ"ש (פ"ב מה' יסה"ת) שבידיעת עצמו יודע את כל הנבראי' ולא יקשה איך בידיעת עצמו שהוא אחדות הפשוטה יודע את כל הנבראי' שהוא הריבוי כו' מאחר שסובל ב' הדיעות ד"ע וד"ת כו') ובזה יתורץ