פ, א

(א) ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך כו' עד הארץ אשר אראך. הנה ביאור פרשה זאת יש בה כמה אופנים שונים עפ"י דרכי הסוד. ובזהר מבואר אופן ביאור פ' זו וגם בספ' לק"ת והמה בחילוקים שונים. אך עיקר כוונה הכללית בפסוק זה ובמה שמסיים אל הארץ כו' שכולל כל האופני' הוא כך דפי' אברם היינו אב רם אב הוא בחי' אור החכ' שנק' אור אבא דאצי' כידוע ופי' אב רם הוא בחי' החכמה עלאה שבבחי' הרוממות דחכמה והוא בחי' ח"ס דא"א כו' ובל' הגאונים נק' בשם שכל הנעלם מכל רעיון וגם נק' שכל מופלא בחי' פלאות חכמה כו' כמובא בפרדס בכמה מקומות וזהו תיבת רם שמורה על בחי' רוממות החכמה כמו שהיא בבחי' העלם וסתימות עדיין שלא בא לגלוי לעולם (דפלא ל' הפלאה וכסוי כמו (דברים יז, ח) כי יפלא ממך דבר כו' כידוע) ולכך נק' שכל הנעלם מכל רעיון דהיינו שנעלם ואינו נתפס בשום השגה במחשבה ורעיון להיותו בבחי' האין וההעלם כמ"ש (איוב כח, יב) והחכמה מאין תמצא ועל זה אמ' מה פשפשת מה ידעת כו' משא"כ כאשר החכמה באה מאין ליש שזהו שאמר מאין תמצא במציאות חכמה אזי יבא גם ברעיון והשגה בבינה ונק' תרין ריעין דלא מתפרשין כידוע. וזהו חכמה דמע"ב דאבא אמר לאימא והוא קוץ (וזהו אלף ל' אולפנא הפך פלא והיינו ב' הפירושים דחכמה א' כח מה בלי מהות כמו מה פשפשת כו' וכמו ונחנו מה (שמות טז, ז. ח) בבחי' אין. והב' מה ל' מהות כשבא בבחי' יש כנ"ל) (והן ב' קוצין די' קוץ העליון בבחי' הכתר דחכמה וקוץ התחתון בבחי' התפשטות דחכמה לבינה ונקודה די' עצמו הוא הממוצ' מן ההעלם לגלוי וכמשי"ת):

(ב) וזהו כללות ענין פ' זו במ"ש ויאמר ה' אל אברם שהוא בבחי' ח"ס דא"א לך לך מארצך (ארץ עלאה בחי' בינה דא"א) אל הארץ כו' דהיינו שיצא אורו הנעלם לבחי' גלוי שהוא הארץ אשר אראך בחי' המל' שהיא עלמא דאתגלייא שהיא א"י כידוע זהו הכוונה הכללית. ולהבין פרטי עניינ' יש להקדים תחלה בענין מ"ש ולא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם בה"א נוספת. וזהו דוקא כשמל א"ע אז אמר לו והיה שמך אברהם מטעם שמפרש כי אב המון גוים נתתיך כו' אבל בכאן קודם שמל א"ע נק' אברם רק שצוה לו לילך מארצו אל הארץ כו'. והענין הוא להיות ששרש בחי' ח"ס שנק' שכל הנעלם מכל רעיון הנ"ל הוא בחי' החכ' שבהעלם כנ"ל היינו שהוא בהעלם עצמות המאציל שנק' חכים ולא בחכמה ידיעא כו' וידוע שאין ערוך כלל בין האצילות לעצמות המאציל כמו שאין ערך לנברא לגבי הבורא כו' מאחר שאין האצי' רק הארת אור וזיו בעלמא כמו ויאצל מן הרוח כו' (במדבר יא, כה) ולזאת כדי שיהי' מקור ושרש לנאצלים בבחי' או"כ אין זה אלא ע"י בחי' ממוצע שהוא בחי' א"א שנק' ראש ומקור לנאצלים והוא בחי' אחרונה שבעצמות כידוע. וזהו בחי' ח"ס דא"א שנק' שכל הנעלם מכל רעיון הנ"ל שלמעלה עדיין מהיות גם מקור להשתלשלות דאו"כ דאצילות וממילא אין מקום להתפשטות השפע מאצי' לבי"ע להיות התהוות הבריאה מאין ליש כו':