ל, א
(א) והנחש היה ערום מכל חית השדה כו' ויאמר אל האשה כו' עד ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמותון כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים יודעי טוב ורע ותרא האשה כי טוב העץ למאכל כו' ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם וכו' עד סוף הפרשה ויאמר ה' אלקים הן האדם הי' כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם וישלחהו ה' אלקים מג"ע לעבוד את האדמה אשר לקח משם כו'. והנה הדקדוקים בסיפור מעשה זו רבו מאד כי אין להענין הזה הבנה ע"ד הפשט כלל. והיותר קשה הוא מה שהנחש היה יודע מענין זה שכאשר יאכלו מעה"ד טו"ר ודאי יפקחו עיניהם ויהיו כאלקים ממש יודעי טו"ר. וראי' שנודע לו וכיון אל אמתות דבר זה ממה שמוכיח סוף הפ' שכדבריו כן אמר ה' הן האדם הי' כאחד ממנו לדעת כו'. וכמ"ש בפי' ותפקחנה עיני שניהם כו'. וזה דבר פלא ביותר מאין הי' יודע הנחש דבר זה ומן האדם ואשתו נעלם דבר זה דהגם שקבלו ציווי ה' שלא לאכול מעה"ד טו"ר הרי שמע טעמו של דבר כי ביום אכלך ממנו מות תמות ולא נודע לו טעם זה
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.