תלח, ד

וטעם ובמדות שלמעלה זהו¹⁸⁶² בראשית ברא אלקים כנ"ל, והיינו כמו כשעלה ברצונו לברוא ולהאציל כו' שירד זה הרצון בגלוי בחכמה מאין ליש בבינה ומבינה למדות עד סומ"ע כנ"ל. אך באמת א"א להיות גלוי רצון זה להשתל' מאחר שעצמות אא"ס נבדל בערך כנ"ל שזהו גם¹⁸⁶³ מבחי' הרצון, וגם רצונו הוא [ג"כ] בחי' רצה"פ ועצמי' בעצמ[ו]' דא"ס דאיהו ועצמ[ו]' רצונו חד¹⁸⁶⁴ ממש, ואיך יוכל להיות גלוי אור דרצה"פ [ה]זה שנקרא רצה"ע ממש כנ"ל [ל]בא ולהתחבר בערך הרצון הנבדל לחוץ מן העצמות שהוא רצה"ת שמורכב בחכ' ומדות למע"ב. אלא צ"ל שיש בזה כח המביא לידי גלוי אור מרצה"ע הפשוט (שהי' הוא ושמו גי' רצון¹⁸⁶⁵ בלבד ממש) שממשיך גם זה הרצון העצמי (שלמעלה מרצון הנולד הנ"ל) והוא ע"י בחי' ד"ע, שכח הד"ע הזה הוא כמו כח המטה לנפש עצמ[ה] להיות נמשך ומתקשר בעצם לדבר מה שהוא הגורם הטיי' הרצון העצמי' ג"כ (כמו שיש כח בד"ע זה להטות מרצון לרצון היפוכו כנ"ל גם ברצון שלמעלה מן הטעם שמוכרח לומר ששרשו בהתקשרות דעצמות כנ"ל) עד שיבא לגלוי רצון בטעם כמוס ממילא כך א[ע"]פ שאינו אלא הטיית חיצוניות הרצון כנ"ל.

וז"ש כשעלה ברצה"פ להאציל כו' [ש]עלי' ברצה"פ זהו ע"י בחי' ד"ע (וזהו כמבואר במ"א בביאור ב' דיעות¹⁸⁶⁶, ד"ע מיש האמיתי לאי"ן כמו היה הוא ושמו בלבד שזהו גלוי רצה"פ ולא בא לכלל מקור עדיין, רק הוא גלוי אור העצמות לבד שנבדל בערך מבחי' מקור הרצון וחכ' למע"ב. והב' אין של היש שנעשה הרצון בגלוי להיות מקור לחכ' ו[מ]חכ' לבינה שזהו ד"ת (ויש ריחוק מקום בין אי"ן הא' די"ש האמיתי לאי"ן דיש מוגבל כו' שנקרא פרס[א], וכמשלים הידועים¹⁸⁶⁷ מן מעיינות תהום שהארץ עצמה מפסקת להיות מעיין לנהר שנק' אי"ן ליש מוגבל, וכחיות הרוחניות דנפש בעצם שבכחו להחיות, או כח הצומח שבכחו להצמיח לאין שיעור באין דיש המקורי ונק' גשמיות שברוחניות, ומה שנעשה בחי' גלוי בא' ד"ם¹⁸⁶⁸ נק' אי"ן לי"ש המוגבל וכח הצמיחה מרוחניות לגשמיות כו'. ואמנם ע"י ביטול הי"ש לאי"ן שלו (כמו עלי' דרצה"ת המורכב בשכל הנ"ל) גורם ירידת העולם¹⁸⁶⁹ האי"ן הא' דיש המקורי להיות אין לי"ש כו') (או בדרך אחרת והכל א', דד"ע זהו ידיעה כללי'¹⁸⁷⁰ דמח' א' שעלה ברצה"ע¹⁸⁷¹ הפשוט הנ"ל (כאי"ן די"ש האמית"י כנ"ל) וכמו בידיע[ת] עצמו יודע את אור הכללי מראש לרגל כו', וד"ת ידיעה פרטי'¹⁸⁷² שמתחלק מאין הב' ליש בחו"ב¹⁸⁷³ ) ובחי' ד"ת