תכד, ג

שלמד וקיבל מרבו זהו רק חיצוני' השכל כמו שמושג במושכל והשקפה¹³⁴² ראשונה ויוכל ליפול בטעות דק שיוצא מן נקוד' אמיתתו. אבל¹³⁴³ לאחר מ' שני' הוא דקאי אדעתי' דרבי' כמו שהוא בעומק של השכל הזה שגנוז ונעלם בדברים הללו שלא קם התלמיד ולא עמד על העומק הזה שהי' בדעת רבו בשפע זו, שאחר דקאים אדעתי' דרבי' יוכל לבא מכח עצמ[ו]' חכמתו לברר ולהוציא לאור כל טעות דק עד שיהי' השכל זך ובהיר לעומקו כמו שהי' במשפיע והרבה יותר מזה כמו (ויהי' נא פי שנ[י]ם ברוחך¹³⁴⁴ כו') (וכמו שא' דבינה יתירה ניתנה באשה כו', וראי' מהעיבור בט"ח שמגדלת הולד ברמ"ח אברי' בריבוי¹³⁴⁵ גדול ובהבדלה בין פנימי' לחיצוני', ובהגדלה המוחי' ביניקה [oldpage_תרלו] ּ וגדלות. וגם בעיקר התולדה א' אשה כי תזריע¹³⁴⁶ במ"ן שלה דוקא וילדה כו' רק שניתן לה כח המוליד הזה ממ"ד, אבל בטפה דדכורא לא הי' רק בהעלם [גדול] רק כחות הרוחניות דולד ונעשה חידוש ממש במ"ן דנוק' בציור כל האברים, ולא מהעלם לגילוי בלבד כו' שהרי טפת הדכר נסרחת¹³⁴⁷ ונרקב[ת כ]גרעין הנזרע שנרקב¹³⁴⁸ והי' כלא הי' ממש ואח"כ בצמיחה צומח חטים חדשות לגמרי, וכך הולד שנוצר בבטן הנוק' אחר הזריעה דמ"ד בא בחידוש גמור ובריבוי גדול כו' (וכן הלבנה תאיר אור עצמה דוקא על הארץ אחר שקיבלה אור השמש, ומ"ש בזהר דסיהרא לית לה מגרמה כלום היינו שאין לה כח המשפיע להאיר אור בלתי¹³⁴⁹ קבלתה בעצמה אור השמש תחלה כו' כמ"ש במ"א.

ולזאת יובן שיש מעלה יתירה בתשבע"פ שמקבל מתשב"כ אע"פ שכל מה שיש בכח חכמי תושבע"פ לברר בעה"ד טו"ר בדינים והלכות דכשר פסול בפרטי פרטות זהו הכל מכח דח"ע דתשב"כ שהוא בא בקיצור ותמצית כנ"ל, אין זה נק' מן ההעלם לגילוי בלבד שאין כל חדש בזה כלל. אלא זהו רק כמו טפת מ"ד שנותן כח במ"ן שתזריע שתלד מכח עצמה דוקא כנ"ל, כך כשמגיע האור דאותיות דתשב"כ בתשבע"פ [יש בה] מכח עצמה דוקא להיות התחדשות ממש בהלכות ודינים רבים הרבה יותר ממה שנמשך מתשב"כ. וז"ש דבינה יתירה ניתנה באשה יתירה על המשפיע וכמו שלע"ל אמר א"ח עט"ב¹³⁵⁰ וכצמיח' החטים בריבוי יותר מהזריעה לאין שיעור כלל ובחידוש גמור כנ"ל וד"ל (ואע"פ שא' חכמות בחוץ ח"ע דאתמשך בח"ת כו' וכן תנו עוז לאלקי' שהיא ח"ת בחי' ב"ן דתשבע"פ, גם זה אמת דכח ועוז נמשך לח"ת מח"ע אבל בהגיע