תכב, א

כו', שלאחר המעשה בבירור והבדלה יצא הכל בכי טוב ונקי מכל פסולת [וסיג לגמרי. וזהו כמו שמבררי' האוכל מכל פסולת] שבו, שיוצא הפסולת בפ"ע והטוב בפ"ע שאז ראוי הוא להעלות על שולחן מלכים או לבעה"ב שיאכל כמו שא' מי שטרח בע"ש כו'¹²²¹, שבגמר הבירור א"צ לתקנו עוד רק להעלותו למאכל. והאכילה עצמה אין זה בירור כלל מאחר שכבר הוברר, [וע"כ] אינו דומה אכילה דשבת לאכילה דחול [דאכילה דחול] גם שמברר בין טו"ר עדיין צריך בירור בנפש להבדיל חלק הרע שבמאכל כנ"ל. אבל תבשיל דשבת ממילא הוברר כבר ואינו רק בבחי' הטוב שבו לבד שא"צ בירור עוד רק לאכול לעונג, שהרי אפי' [לאכול] לתיאבון מותר לאכול בשבת משום דאין בתאוה זו פסולת ורע כמו בחול מטעם שעונג העליון [האלקי] שבשבת בא אחר הבירורי' דחול כמ"ש והנה טוב מאד כו', ואין בשבת רק בחי' העלאה דטוב לבד כדוגמא שהי' בלחם הפנים ומזון דמן במדבר שלמעלה מעה"ד טו"ר כנ"ל שאין בו פסולת כלל, ולכך יש בכל שבת מיום שכולו שבת שהוא העוה"ב שלאחר הבירור דעה"ד טו"ר לגמרי.

וזהו שא' ולא פר"ש שבתכם שבמאכל דשבת אין פר"ש כלל, וראי' ממה שאו' דא היא סעוד' דע"י ממש כו' כלחם הפנים שכולו פנימי' כנ"ל וד"ל¹²²² (ואעפ"י שבודאי יש חלק הרע שבמאכל גם בתבשיל דשבת שממנו נעשה חום הטבעי בדם ובשר כמו בחול [ל]גשם הגוף כפי הטבע, אבל אינו פועל רע בחום תאוה זרה כלל אלא עולה גם הוא למעלה כחו"ד דבהמה במזבח כו' (שעונג המורגש שלאחר הבירור דעה"ד יעלה לעונג העליון האלקי כמו ישבעו ויתענגו¹²²³ במורגש בלב בשר בתענוג גשמי ממש, ואין בו פירוד כלל [מאלקות (שזהו הטעם שזווגא דחכימין דוקא בשבת¹²²⁴ שלא יש בחי' פירוד כ"כ] באש בתאו' המשגל לק"נ עד שיכול להמשיך נשמה קדושה אף בחום התאוה. וכמו שהי' הזווג באו"ח¹²²⁵ קודם החטא שעלו למטה ב'¹²²⁶ כו' כי לא הרגישו תאו' חומריות בזה כלל ע"כ לא יתבוששו בהיותם ערומים¹²²⁷ כמ"ש במ"א) וכך יכול להיות ע[ו]נג הגשמי דמורגש בחום הטבעי ממאכל דשבת ולא יעשה דבר רע כלל בנה"ב והוא מצד בחי' הנשמה יתירה¹²²⁸ שמאיר ביחיד' מאור עונג העליון האלקי בכל איש מישראל (וניכר אפס קצהו אף בחיות המורגש שבדמי') (כמו שהעיד ע"ז מן גדולי חכ[מי] הרופאי' שבליל שבת ויומו יש שינוי גדול בדפק שביד הישראל מחמת הארת אור¹²²⁹ העונג העצמי' דיחידה אעפ"י שה[ו]א