שצט, ד

[ו] ועפ"ז יובן ג"כ בבחי' עיבור הולד בבטן אמו שזהו ג"כ כמו ענין השינה ממש, דהולד במעי אמו כמו ישן הוא שעיניו סגורים³⁰⁴ ופיו סתום וראשו בין ברכיו³⁰⁵ מקופל כו' ואינו יכול לשמוע ולראות ולעשות תנועה רצוני' בידיו ורגליו רק מעט³⁰⁵ כאבן דומם כמו שהוא בהתפשטות³⁰⁶, ומוחי' שלו שבראש הן בהסתלקות והעלם וכן מדותיו שבלב ורק רושם שבחיות יש³⁰⁷ בלבו ובדם האם שמקבל ממה שאמו אוכלת³⁰⁷ כו'. ועכ"ז הרי בלידת הולד שיפתחו עיניו מיד ויראה והאזן ישמע ונפתח הפה בקול ויש בו תנועה והרגש בגילוי כברי' בפ"ע אין כל זה ענין דבר חידוש מעיקרו כלל, כי הרי כח הראי' הי' בעינים בהיותו בבטן בכלי עין המסוגל לזה וכן השמיעה באזן וכל חיות האברים וגם השכל במוח רק שעלו ונסתלקו במקורן בנפש עצמה, וגם זה אינו הסתלקות גמורה רק בחי' ההעלם שנק' מקיף מלמעלה ואינו מאיר בגילוי במוח ועין ואזן אבל הכלים דעין ואזן ומוח מוכנים מיד לקבל הצורה שכבר ישנה בבריאה רק שהיא בהעלם וקטנות (והיינו מה שמקופל ראשו כו' שזהו נק' תלת גו תלת³⁰⁸ שהמוחי' בהעלם במדות ומדות בנה"י ולא נשאר רק נה"י דנה"י בגילוי כו'), [ו]לכך מיד שנולד ויצא לאויר העולם שנפתח הסתום ועיניו יפקח ויראה אין זה רק שנמשך הראי' הרוחני' בעין מהעלמה בגילוי בלבד כמו שיק[י]ץ אדם מן השינה ויפתח עיניו ויראה שאין בזה חידוש המציאות אע"פ שהיו עיניו סגורות בשינה כנ"ל כי העיבור דומה לשינה ממש כנ"ל.

ולפ"ז יובן שיש מעלה בשינה³⁰⁹ או עיבור אעפ"י שהכחות הן בהעלם והסתלקות ואינם מאירים בכלים שהן האברים מ"מ עולים הם במקיף דיחידה ומחמת זה [oldpage_תקצה] ּ הוא הגורם אח"כ להיות המשכות והתיישבות האור בכלי, כמו אור השכל שהוא בשינה בהעלם במקורו מזה יהי' סיבת הארת אור השכל בכלי המוח בהקיצו בכי טוב וכל שישן יותר יותר יצלל דעתו ושכלו וכן העין לראות והרגל להילוך, כי מתחזק כל כחות האברים בכל א' לפי פעולתו ע"י השינה דוקא עד שנעשה כברי' חדשה כידוע. וכך הוא בענין העיבור שע"י ט"ח בעיבורו שכחות שלהם בהעלם במקיף דנר"נ כו' בקטנות המוחי' דוקא מזה נמשך בלידתו התיישבות המוחי' בראש מעט מעט, וכן כל תוקף האור וחיות בכל אבר לפי טבעו הכל בא מימי העיבור בט"ח שאם אינו נשלם זמן עיבורו נק' נפל ואינו בן קיימא כידוע, וגם ברוחניות הרי א' שתינוק במעי אמו מלמדי' אותו כל התו'³¹⁰ כו', וז"ש מי