רנו, ג

דתורה כו'. והענין הוא דבאמת יש יתרון מעלה במצות עיון והגיון יותר ממצות הדבור דדברי תורה, שהרי במ"ת שכאשר שמעו דבר ה' אנכי כו' לא הי' בהם בחי' דבור כלל וכלל כי הרי היו בתכלית הביטול במציאות עד שעל כל דבור פרחה נשמתן כו' רק ששמעו בשמיעה בלבד, והיינו כמו השומע דבר המלך שהוגה בעיון המחשבה להטות אזנו היטב לכל אשר יגזור אומר כו' שיש בזה ענין ביטול במציאות הרבה יותר מדבור שעונה אחר הקורא כו', כתלמיד שש[ו]מע מרבו שאין יכול לדבר ולהשיב לשואלו דבר ולא לדבר דברי הרב ששומע כי איידי דטריד למבלע³⁴³ כו'. וכך הוא מצות הגיון התורה שמקשר כל פנימי' כח מחשבתו וחכמתו באותיות התורה כמ"ש והגית בו כו' ובתורתו יהגה כו' שזהו בחי' ביטול עמוק בהעלם כח הרצון ו[ה]מח' שא"א לבוא כלל בדבור בפה כמו במ"ת ממש שלא הי' בהם הדבור רק שמיעה כמ"ש נעשה ונשמע³⁴⁴ בביטול עצמי' לקבל דבר ה' ברצון העצמי כשומע דבר מלך כו' שזהו ביטול עצמיות הרצון ושכל לקבל רצון המלך כו'. ובזה יש יתרון מעלה למצות עיון והגיון דתורה על מצות הדבור בד"ת שהדבור בד"ת נמשך ממש³⁴⁵ לאמור לדורות וכמו תען לשוני כו', אבל העיון והגיון הוא מגיע בעצם הרצון והחכ' שביו"ד הדברות שלמעלה [מ]התגלות בדבור רק ששמעו מבחי' הדבור, וה"ז [כ]דברים האלה עצמו שלמעלה מבחי' לאמור בדבור למה שכבר אמור כו' (והוא מדריג' משה שהי' כבד פה תושבע"פ וכבד לשון תושב"כ³⁴⁵ ועכ"ז אמר משה ידבר³⁴⁶ כו', וכן תורה צוה לנו משה³⁴⁷ בע"פ כו' וכן בכל פרשה ויאמר³⁴⁸ ה' אל משה לאמור לבנ"י כו' וכמ"ש במ"א בענין מי שם פה לאדם³⁴⁹ כו') (וז"ש כ"א בתורת ה' חפצו³⁵⁰ כו' כי עביד אינש³⁵¹ אדעתי' דנפשי' קעביד להאיר שם הוי' דתורה בנפשו שזה בדבור דוקא כנ"ל, ואח"כ ובתורתו יהגה כו' במצות עיון שנק' תורתו ממש מטעם הנ"ל והיינו עוסק בתורה לשמה לשם התורה³⁵² עצמה להאיר [מ]מקורה כו').

ובכ"ז יובן מה שמצינו בענין מחר חדש דיהונתן ודוד שא' ויסתר דוד בשדה³⁵³ ויהי החדש כו'³⁵⁴ וישב המלך על הלחם לאכול ויש בזה קרי וכתיב הקרי אל הלחם והכתיב על³⁵⁵