תנד, ג

במהות הרוחניות כלל, עכ"ז יקרא שלילה זו שיודע בהפלאת הרוחניות איך שהוא מושלל] מן הגשם בשם קצת השגה בערך מהות הרוחני (וכן בידיעת השכל ע"י המשל שאעפ"י שאינו משיג למהות השכל ממש רק אפס קצהו נודע לו ע"י התלבשותו במשל (שהוא כחומר לצורה שיובן קצת איכות הצורה מחומרו אחר הפשטת [המשל] מן הנמשל שזהו כמו הפשטת רוחנית מגשמיות) שאינו אלא כמו הרמז שמרמז על עצם השכל כו', וכה"ג יובן גם במהות ועצם הנפש הרוחני' שא"א שיושג מהותה ממש כ"א [ב]דרך שלילה לבד והוא בדבר המנגד לו ממש כמו שאם יעשה דבר נגד רצונו העצמי' שלא יוכל לסובלו כלל, ומזה יבינו אפס קצה מהותו במה שהוא היפך ומושלל מדבר זה השנאוי לו ביותר שמסתמא זהו נגד נקודת עצמותו ממש (כמו שיבינו למהות הרוחני קצת מהיפוכו ושלילותו מן הגשם המנגדו כו'). משא"כ במה שרצון הנפש נמשך ומתקשר בו אין [מ]זה עדיין השגה במהותו כלל כי אין המשכת רצון זה בדבר האהוב לנפשו רק חלק א' וקטן מעצם ומהות הנפש, ולא שהוא נחשב מהות ועצמות ממש. ונמצא שבבחי' השלילה שלו מהיפוך רצונו השנאוי לו מאד יותר יובן ויושג מעצם מהותו ממה שמושג מדבר האהוב לו כו', וזהו משל להבין בענין לאו דל"ת שנגד רצונו שיושג מזה יותר במהו"ע [ממ"ע] שהן גילוי רצונו (כמשי"ת).