רסו, ב

שלו מאיר למטה, שאל"כ הי' הכל חוזר לאין כמ"ש במ"א דהיינו בחי' חכ' שבדבור הפנימי' עולה למעלה כו' באור אבא דאצי' שנק' חכ' בראש וזהו ודבר דבר מל' דלאו אורחי' דמלכא לאשתעי¹⁴² כו'. וזהו השביתה בדבור שנק' שבת תתאה והשביתה בחכ' בראש נק' שבת עילאה¹⁴³ וכתיב כי בו שבת מכל מלאכתו אפי' בחכ' בראש שחוזר גם הוא למקורו בפנימי' ועצמות החכ', שזהו כמו דבר¹⁴⁴ מלך שמדבר בדבר חכ' לעצמו כפי כח חכ' העצמי שלמעלה הרבה מחכ' ושכל שמצמצם עצמו לענין הנהגת המדינה ולבנין ולמלאכה וכה"ג. וזהו ודבר דבר אפי' דבר מלך להנהגות העולמות משום דכלא ממש חשיב לגבי חכמה העצמי' (וע"כ מותר לדבר ד"ת בשבת¹⁴⁵, וז"ש ממצוא חפצך אבל חפצי שמים מותרים¹⁴⁵ ) (ומ"ש בירושלמי בקושי התירו לדבר בתורה בשבת¹⁴⁶ היינו דברי תנחומין ולא ד"ת כידוע).

ובכ"ז מובן הטעם שבכל מע"ב לא נזכר שם הוי' כלל אלא שם אלקים¹⁴⁷ [לבדו] כמו בראשית ברא אלקים ויאמר אלקים יהי אור כו' עד שגמר כל מלאכתו וקידש יום השבת אז אמר אלה תולדות השמים כו' ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים¹⁴⁷ אז הזכיר שם הוי' עם אלקים, דהיינו לאחר שאמר ויכולו השמים כו' שעלה הכל בבחי' או"ח לקדמותו שנק' נייחא דרוחא כו' כי בו שבת כו' בג' מיני שביתה הנ"ל בנר"ן כו' אז נתגלה שם הוי' במע"ב. כי הנה בחי' שם אלקים הוא בחי' הצמצום והסתר להסתיר ולהעלים שם הוי' כמ"ש כי שמש ומגן¹⁴⁸ הוי' אלקים כו', ומע"ב שהי' הכל בבחי' ירידה וצמצום בחו"ב ומדות ומח' ודבור כנ"ל הכל הוא בבחי' צמצום דשם אלקי' שמעלים ומסתיר למוחין דחו"ב י"ה ומדות ודבור הן ו"ה שירדו מן העצמות לבא לבחי' המעשה כנ"ל. והיינו כל וימ"ב שנברא הכל בצמצום דש' אלקים כו' ולא נז' שם הוי' כלל, לפי ששם הוי' הוא בבחי' עצמיות אוא"ס שבע"ס דאצי' דאיהו וחיוהי חד כו' שמיוחד במדותיו וחכמתו כו' שמפני זה אמר אני הוי' לא שניתי כנ"ל, ע"כ לא נתגלה במע"ב רק אחר גמר המלאכה דוקא שנק' נייחא דרוחא דאו"ח לעצמותו ממש, דהיינו שחו"ב ומדות [ומו"ד ע]לו בעצמות [אור] המאציל כמו ששם הוי' מיוחד בעצמותו אז נאמר שם הוי' עם שם אלקי' כמ"ש ביום עשות הוי' אלקים¹⁴⁹ כו' וד"ל (אך לפ"ז הי' עלי' דאו"ח למעלה דוקא וא"כ למה אמר ביום עשות הוי' אלקי' דמשמע דגם העשי' דמע"ב הי'