רצד, ד

העלאת מ"ן כו', מפני שהכפיי' בלא רצון הנפש הרי הוא בריחוק גדול מאלקות, וכל שהוא רחוק יותר הרע¹⁰⁸ מדת ההתפארות [כו'] והכבוד מתעורר עליו כמ"ש במ"א שהכנעת אוהבו ומקורבו אינו כבוד כלל¹¹⁰, דוקא הכנעת הרחוק¹⁰⁹ מאד ממנו אז יתעורר מדת התפארו' כו'. ולכן בכפיית הסט"א בבחי' עקשות ובקרירות בלא פנימית הרצון אז אסתלקותא יקרא דקודב"ה¹¹¹ בחי' ת"ת דאצי', כמו ביתרו שהי' רחוק מאד ואמר עתה ידעתי¹¹² כו' נתעורר [עיקר] שלימות הארת אלקות במשה וישראל מה שלא הי' התגלות זה בלעדי יתרו, מפני שמשה וישראל עם קרובו כו'. וכן בעבד כנעני לסור בעקשות לבד מחלב יעורר בחי' ת"ת יקרא דקודב"ה שהוא בעל החוקות בישראל דלעילא חו"ג דאצי' וד"ל, ולכן אל יאמר אדם אי אפשי כו'. אבל במה שהומשך רע בנפש האדם כמו גזל ועריות צ"ל מואס ברע כדי שיהי' אהבתו לה' ברה וזכה מגסות הנוגה שלא יחשיך כשיהי' לו ג"כ האהבה לגזל כו' וד"ל.

והנה מב"ש עד יוצר אור הוא בחי' ע"ע ברעותא דלבא קצת אלא שהוא נפרד מן השכל, והרי ההשגה באלקות שמחמתה מתפעל הוא בבחי' ריחוק אצלו עדיין אלא כאדם ששומע דבר חדש או כמו הלומד שלא בעיון לעמוד על הדבר אלא לומד ליגמר¹¹³ שידע הדברים לבד במוחו, ועדיין אינו מדקדק בהדבר איך הוא ומה הוא שזה נק' עיון ובינה פי' שמתבונן הוא שעומד על הדבר הרבה ומעיין הרבה במהות הדבר מ[ה] הו[א כו']. נמצא קודם שעמד על הדבר הרבה לא הכיר הדבר הכרה גמורה והי' רחוק מאותו הדבר וכשהתבונן בו נכנס לעומקו של דבר ונתקרב אליו כו', וזהו ליגמר אינש והדר ליסבר¹¹⁴ וד"ל. כמו"כ יובן למשכיל ענין ס[י]דר שבח[י]ו של מקום בפסוד"ז היינו רק כמו אדם השומע דבר חדש שמתפעל לבו ממנו מחמת ההתחדשות, אך עדיין לא עמד על הדבר חדש להתבונן¹¹⁵ בו להיות הדבר בקירוב גדול בלבו כנ"ל¹¹⁶ אלא עסוק בשמיעה לבד לשמוע במהירות המוח לבד כו' (ונק' בגמ' רהיטא¹¹⁸ שמרהיט במוח הגירסא כו')¹¹⁷. וכן בפסוקי דזמרה השבחים הלא הם עיקר ההתבוננו' בגדולת ה' שגם בש"ע יתפעל מהם בבחי' ביטול כמשי"ת. אלא ע"פ סדר ד' תיקוני דשכינתא¹¹⁹ המבוארי' בזהר, בפסוד"ז אינה בנפש אלקי' אלא חיצוני' בינה שבה ולא בינה ליבא, שהתפעלו' הלב עדיין בריחוק