רצד, ג

ועיקר ענין היציאה הוא ענין המס"נ לאחר התפלה בנ"א⁹¹ שהוא היציאה ממהותה לגמרי ולהכלל במקור חוצבה, ובעת יציאת המדות יצאו בבכי מפני גסות נוגה שלהם, אבל יציאת ההשגה ממהותה אינה בבכי מן הרגשת היש כו' כי עוז וחדוה בפנימי' בינה שבלב ע"י פדיי' או יעוד וד"ל.

והנה עי"ז⁹² יובן למשכיל למעלה בנער מט"ט עבדא דשכינתא [דמטרוניתא] ואמה הוא חב"ד דבריא' ושש שנים שהוא ו"ק הנמשכים ממנה שהוא מדות שבשכל הוא יעבוד להמשיכם לעולם הבריאה וכן ו"ק דיצי' ועשיי' הי' חנוך תופר מנעלים⁹³ דיצי' ועשי' לחברם ולייחדם באמה וכו' והוא [כ]משל הבאת העבד העברי מבחוץ וד"ל, אבל בחב"ד דבריאה אין עלייתה ומ"ן שלה במי בוכי' אף אם רעה בעיני אדוני' אלא יפדנה בבחי' אותיות שבה שהוא הארת הראשית בסוף כו', או לבנו שהוא ו' זעירא ייעדנה⁹⁴ כו' וד"ל. והנה בכל ניצוץ אלק[ו]' יש נרנח"י ובתחילת קומו משינתו יהי' בחי' עבד כנעני אפי' בצדיק גמור עד ב"ש, דהיינו עבודת[ו] לאכפיי' לסט"א דעשיי' כו', וכמבואר ברמב"ם⁹⁵ דאף צדיק גמור שלבו חלל בקרבו⁹⁶ ומואס ברע שבטבע נפש רוח הבהמה⁹⁷ בחמדת עוה"ז גזל ועריות⁹⁸ וכדומה, עכ"ז באותו רע שאין הטבעיות מחמדתו כמו אכילת חלב וחזיר לא יאמר אי אפשי⁹⁹ כו' שהוא מואס ברע אלא יסור מהם בעקשות לבד מצד שצוה ה' [לסור מהם] ולא מצד רצון נפשו. וטעם ההפרש בין ב' מיני רע, דידוע ענין עשה ול"ת דל"ת גבוהים בשרשם מבחי' עשה¹⁰⁰ בבחי' אצי' שהם נק' חוקות שחקקתי לא תלבש כלאים¹⁰¹ מניעותא¹⁰² כו', פי' עד"מ מהמשכת אהבה בלב שמניעת ההמשכה שלא תהי' האהבה יותר או באופן אחר כו' הוא גבוה ונעלה מההמשכה עצמה, והוא חק המשכת האהבה עד כאן ולא יותר וד"ל, כמו"כ יובן בהמשכת [oldpage_עד] ּ אורות מדותיו ית' בבחי' אצי' להיות אותיות וכלים¹⁰³ דאצי' כידוע שהם אברי' דמלכא והם רמ"ח פקודין¹⁰⁴ דעשה, והמשכת האורות בתוך הכלים הי' בכל המשכה חק וגבול הנעלם וגבוה ממנה כנ"ל¹⁰⁵ והוא ענין שס"ה ל"ת בגידי' שהן חוקו' אופן ההמשכה בכל אבר וד"ל. ולכן אין במיאוסו לסור מחלב ודם שום העלאת מ"ן¹⁰⁶ לחוקות אכילת חלב [ודם] שבבחי' אצי' שהוא מניעותא כו' בחי' סובב ומקיף כו', אלא באכפיי' בעקשות אבי שבשמים גזר ותיקן כו'¹⁰⁷, בכפיי' זו יכול יותר להיות