שס, ד

(דקכ"ט) מצחא דגלגלתא⁷ רעוא דרעוין כו' רעותא דז"א לקבלא האי רעותא דכתי' והי' על מצחו תמיד לרצון⁸ כו' עד וד' מאה בתי דינין כולהו משתככין קמי' כו' ותאנא שערא לא קאים בהאי משום דאתגלייא ולא אתכסייא כו' ועוד שם (דקל"ו ע"ב) כד נהירין אנפוהי⁹ דע"ק באנפוהי ונהיר להאי מצחא אקרי עת רצון כו' וכולהו דינין אשתככו כו'.

בהיות ידוע שיש בנפש האדם ב' מיני רצון, הא' נק' רצון העליון והוא אשר אינו נלקח באדם מצד השכל וההתבוננו' אלא הוא רצון שלמעלה מן הטעם כמו ענין המאמר שתוק כך עלה במחשבה¹⁰ כו' כלומר אין טעם לרצון זה¹¹ כו'. והב' נק' רצון התחתון¹² והוא הרצון אשר נלקח באדם רק מצד השכל והטעם שיש לו למה הוא רוצה בדבר זה, או מצד המדות דהיינו מפני שטבעו נמשך לאהוב אותו הדבר לכך יהי' לו רצון תמיד לאותו הדבר, והכל מפני ענין הלבשה הוא דהיינו שהרצון מלובש בשכל והשכל שמוליד אח"כ האהבה זהו לבוש שני. והלבושי' של השכל והמדות מלבישים ומסתירים להרצון כאילו נעשה התהוות הרצון רק מן השכל והמדות, ובאמת אינו כן שהרי הרצון הוא העיקר אלא שמתלבש בשכל ומדות ונק' בחי' רעותא דז"א למעלה, והוא רעותא דלבא למטה באדם [oldpage_תקלג] ּ התחתון כו' כידוע. והנה ברצון זה התחתון שמלובש בשכל הנ"ל אע"פ שהשכל מלבישו, מ"מ כשעדיין אור השכל מאיר בו הוא כולו רחמים וחסדים כי אין השכל לבוש מסתיר כלל, אלא במוחי"ן שבמדות הוא מתגלה להיות הרצון ע"פ השכל, ואמנם זהו דוקא כשהרצון עולה מיד ששכלו מחייבו להיות לו רצון שאז השכל עדיין בהארתו. אבל יש עוד בחי' רצון והוא אשר גמר בדעתו פ"א שראוי לאהוב ולרצות דבר מה ואח"כ נשכח הטעם והשכל לאותו הרצון ולא נשאר רק ההסכם בלבד שהוא הסכמת הרצון שכך נגמר בדעתו ורצונו פ"א, ועכשיו אינו יודע מאיזה טעם הוא רוצה אלא רק הסכמה בעלמא שכך הוסכם אצלו כנ"ל הנה זהו הנק' בחי' מצחא דז"א למעלה, והוא עד"מ באדם התחתון שהמצח מסתיר הוא על המוחין שבראש ומעלים אותם כו'. וכך הענין בבחי' ההסכם הנ"ל שנשאר אחר ההתבוננו' כו' שאין השכל מאיר בהסכם זה כלל אלא הוא רק הסכם פשוט בלא טעם והוא מעלים ומסתיר על השכל שיש ברצון זה כמשל המוחין שמונחי' בהסתר תחת המצחא כו'. וכך כל זמן שהשכל מאיר ברצון עדיין לא נק' מצחא אלא בחי' גילוי מוחין כו', אך כשהמוחי"ן שמתגלה בהרצון מתקצרים ולא