קח, ב

בהם בעצם בתחלה כלל, דהרי הגם שתחלת התפעלות הלב אינו רק בסיבת ההשגה שבמוח [דוקא] אבל אח"כ נעשה ההתפעלו' של המדות בלב בהתפשטות גדולה מאד למעלה הרבה מגוף התפעלות השכל והטעם. וכמו"כ גם בעצם השכל וטעם שבמוח שהוליד המדות שבלב ע"י צמצום כאשר באים בלב הוא בחי' עומק דחו"ב בראיית עין השכל שבלב ובבינה ליבא שהלב מבין⁴⁶⁸ כו', שזהו בבחי' עומק ותמצית הרוחניות דחו"ב שלא הי' מאיר במוחין עצמן כשהן במציאותן ברעש⁴⁶⁹ כו', ואין כל זה בא רק ע"י סיבה של המיצר דגרון ששם נתקצר ונתעלם ע"כ מיד בהתפשטו' המוחי' בלב נתגדלו לעומקם ביותר, כמו מים רבים שמעכבים אותם במסך שמיד שיסירו המסך מתגברים בשטף גדול ביותר וכידוע ומבואר במ"א שזהו ענין קיבוץ אורות דאו"א במיצר מ"י שנתגברו בלב יותר עי"ז ע"כ נק' הלב כו' כמ"ש בע"ח⁴⁷⁰ וד"ל. וכ"ש וק"ו כאן במיצר קול הגרון שלבד מיצר הגרון יש מיצר הבל הלב והמוח שמתצמצמי' ומתכווצים מאד זה מלמטה למעלה וזה מלמעלה למטה והכל בא בשינוי המהות בקול זה שיוצא מתוך המיצר הזה כו', ע"כ יהי' בו בחי' ההתפשטו' וההתרחבות אח"כ, וכמו קול השופר שצדו א' קצר יוצא ע"י צמצום הזה בקיצור התרחבות הקול וחזק מאד בצדו הב' כו', וכך הוא בטעם שקול זה מעורר להעלם הכוונה העצמי' מעצמו' הנפש ו[מ]עומק דחו"ב לפי שעולה במרחב דעצמות הנפש מצד מיצר שלו דוקא וד"ל.

[יז⁴⁷¹ ] והנה אנו רואים לכאורה בהיפך מכל הנ"ל בקול הגרון שיש בו מעלה יתירה הנ"ל שהוא כח המחבר לעצמות הנפש ועומק הרוחני' דחו"ב ומדות [כ]אה"ר בתענוגי' כו' כנ"ל דהלא התפלה הוא בלחש ובחשאי דוקא כידוע שכל המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה⁴⁷² כו', ואם הי' בקול הגרון מעלה יתירה הנ"ל למה לא יצעוק בקול רם דוקא בתפלה⁴⁷³ שהרי הקול מעורר הכוונה הרוחני' והעצמ[י'] יותר מהכנת דעתו ולבו כנ"ל (ומ"ש רוממות אל בגרונם דוקא זהו בפסוד"ז דוקא ולא בתפלה ולמה יחולק ביניהן לכאורה). וגם הלא לכאו' הקול דניגון⁴⁷⁴ יוצא בחיצוניות מאד כמו מן השפה ולחוץ וע"כ א' נתנה עלי בקולה⁴⁷⁵ ע"כ שנאתי' וכתיב בפיו ושפתיו כבדוני⁴⁷⁶ ולבו רחק ממני כו' ואבדה חכמת חכמיו⁴⁷⁷ כו', וא"כ למה ישובח יותר בקול חיצוני זה שמדבר בשבחו ש"מ⁴⁷⁸ בפסוד"ז אם אינו רק בפיו ושפתיו ולבו רחק כו' מן השפה ולחוץ ואע"פ שמעורר הכוונה אח"כ כו'. אך הנה ידוע שיש בקול ב' דברים א' בחי' או"י בירידה והמשכה מן ההעלם לגילוי כנ"ל