קעג, ד

דרך להוי' ומאצי' לבי"ע שז"ש לעשות כו' שיהי' קשר וחיבור ליחו"ע דאצי' במעשה המצות למטה כנ"ל ע"כ הזכיר צדקה תחלה שהן בחי' ה"ח דמ"ע שנמשכו מצד בחי' ר"ר העצמיי' כנ"ל וכמ"ש למען צדק"ו כו' ואח"כ משפ"ט לברר העה"ד טו"ר למטה (כמו אנכי תחלה ואח"כ לא יהי' לך), וכן אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה במו"ד עד שבא' התורה למעשה ויאמר לאדם כו' שזהו מלמעלה למטה מן המשפיע למקבל קדם מ"ע לל"ת כמ"ש הן יראת ה' כו' וסומ"ר בינה, אבל מלמטה למעלה א' תחלה סומ"ר ואח"כ ועשה טוב⁴⁶⁴ דטהרה קדם לקדושה, וכך הוא בקבלת התורה ומצות בכנ"י למטה שזהו מלמטה למעלה א' משפט וצדקה ביעקב אתה עשי"ת תחלה משפט בסומ"ר דל"ת ואח"כ [וע"ט] צדקה דמ"ע (וז"ש ועוז מלך משפט אהב⁴⁶⁵ כו' וד"ל).

והנה באמת אין כל זה מתיישב בפשט הכתוב במ"ש צדקה ומשפט דמשמע שהן ענין א' ולא שהן ב' הפכים דחו"ג כנ"ל. ויש להקדים לזה שיש בצדקה בחי' משפט, דהנה הגם שבאה הצדקה מחמת ר"ר ביותר להחיות רוח שפלים ויכול להשפיע כל אשר לו שלא ישאר לחיי עצמו כלום הנה הרי אמרו ע"ז להיפך דחייך קודמי'⁴⁶⁶ לחיי חבירו ואין זה דין ודת התורה להניח חיי עצמו כדי להחיות חבירו כמו שא' שנים שהיו מהלכים בדרך⁴⁶⁷ ואין לא' רק קיתון א' של מים ישתו שניהם ימותו בצמא כו' ע"ז א' חייך קודם לחיי חבירך, ולכאו' זהו נגד מדת הצדקה שהיא לרחם על חבירו יותר מעל עצמו, אלא צ"ל שיש חילוק בזה דדוקא בענין חיי עצמו שצריך לחיות נפשו בלבד הוא שקודם לחיי חבירו ואין בזה דין הצדקה שימות הוא ברעב או [ב]צמא ויחי' לחבירו, אבל בבחי' המותרות על חיי נפשו כגון שיאכל לשובע או שיתענג במעדנים בבשר ויין ובבגדי כבוד ובפיזור הון על כו"ז⁴⁶⁸ ומרגליות וכלי יקר ובנין היכלות ופלטרי' ולהתגדל בהרחבה, ע"ז ודאי עיקר דין הצדקה שיניח כל המותרות על חיי נפשו ויתן לעניים להחיות רוח שפלים בלחם ולבוש כי ודאי הרי חיי נפש חבירו קודם לבחי' הוצאו' המותרות שמוציא על עצמו ובניו. וא"כ צריך אדם לבא בדקדוק וחשבון ומשפט על כל מה שמוציא הוצאה יתירה על חיי נפשו המצומצם שזהו חלק העניים הצריכי' לפיקוח נפשם להחיותם ואין זה שלו כלל וצריך ליתן הכל לצדקה (אע"פ שבדין הצדקה לא יבזבז יותר מחומש⁴⁶⁹ דאל"כ לא ימצא מי שיהי' לו עושר וברכה לחיות חיי ריוח מאחר שגם העשירים צריכי' לחיות חיי צער כעני כו' אבל בנפשו יהי' בעיניו כעני שא"צ רק להחיות את נפשו והמותר על חיי נפשו חיי חבירו קודם וכמו אברהם כו' (כמ"ש במ"א) שאברהם הי' מותר בעצמו והכל נתן לעניים), אבל זה ודאי אינו בדין עכ"פ שיהי'