צה, ג

הוא בחכ' דוקא כמ"ש אילן שאכל אדה"ר⁴¹⁸ חטה כו'⁴¹⁹ דחטה הוא כ"ב אתוון דחכ'⁴²⁰ שע"י טעם לחם נתחזק כח הדעת וההכרה שיוכל להכיר את אביו, אע"פ שאין זה רק מצד התולדה ולא מצד ההשגה כלל כנ"ל שאין [ב]קריאה זו השגת שכל וטעם כלל, עכ"ז קודם שיטעום טעם דגן רק יונק חלב אין בו עדיין מבחי' החכ' ודעת לקרות אבא בדבור אע"פ שיכירו ונמשך אחריו וכמ"ש במ"א וד"ל. ומזה יובן ג"כ בטעם ענין המצה שנק' מיכלא דמהימנותא שהוא בבחי' הקטנות דכנ"י באמונה פשוטה לקרות אבא לבד כנ"ל. אך לכאורה מאמר זה דאין התינוק יודע לקרות אלא בטעמו טעם דגן הוא להיפך מענין המצה שאין בה טעם כלל וזהו עיקר המצ[ו'] שלא יהי' בה שאור הנותן טעם כו'.

הענין הוא דעיקר האמונה שבמצה הרי הוא באמיתית מהו"ע ית' שלמעלה מבחי' החכ' דמוחין דאבא כנ"ל שלמעלה מבחי' אדם המוליד במוחין דחו"ב בדומה לו כו' כנ"ל. ומ"ש [כי] בנים אתם כו' כבן הנמשך אחר אביו מצד התולדה כנ"ל זהו בשורש תולדות נש"י מזיווג ויחוד פנימי' דאו"א וזו"נ דאצי' לבד שהוא גילוי אוא"ס שבפנימי' [או"א כו', ואמנם עיקר שרש הראשון דנש"י הוא שעלת' במח'⁴²¹ העצמי' דעצמות אא"ס ממש שלמעלה מבחי' אד"ם דחו"ב ומדו' כמ"ש כי לא אדם הוא כו'] וכמו שיאמרו לע"ל כי אברהם לא ידענו כו' כי אתה אבינו אתה במהו"ע ממש אבינו כו' כנ"ל. ואמנם ע"י ירידת אוא"ס⁴²² בבחי' חסד דקטנות דכנ"י שנק' חסד נעוריך כמו שנמשך התינוק אחר אביו בתולדה אז יעלו ויגיעו לשרשם הראשון העצמי בעצמו' אוא"ס ב"ה ממש להיות אתה אבינו כו'. וזהו עיקר הטעם בענין הדילוג שהי' מבחי' העצמות במל' בהתלבשות במצה דוקא שהוא בחי' קטנות דחסד דאבא [ד]אצי' במל' שהן כנ"י ולא באור חסד ומוחין דגדלות דאבא שהוא שרש הלחם שבחכ' וגם לא במוחין ומדות דא"א שאין זה בחי' העצמו' [ממש] כנ"ל. וזהו שמצות מצה היא בלא הרגשת טעם שהטעם הוא במוחין דאבא, וזהו⁴²³ אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם לחם דוקא, משא"כ במצה שנק' לחם עוני⁴²⁴ שלמטה מן הדעת ושרשו למעלה מבחי' הדעת דאדם מטעם הנ"ל שהאמונה הזאת הי' במהו"ע ממש כמ"ש כי אתה אבינו. ובזה יתורץ כל הנ"ל במה שהי' הדילוג דעצמו' בקטנות דחו"ג דאו"א דוקא מפני שהן המולידים לנשמות⁴²⁵ בבחי' הקטנות דוקא שם שורה מבחי' העצמו' דאת"ה אבינ"ו כו' וד"ל.